עלון מספר 60 @ פורסם באינטרנט בתאריך 25/8/2005
מבט של צעירים - לאוניברסיטה של החיים
מחידושי האקדמיה לעברית ללשון ארוכה
ערב טוב לכם נערות
ונערים בני שמונה עשרה (פלוס/מינוס), ילדינו!
לפני כך וכך שנים, חודשים, שבועות וימים, אחד
עשר זוגות עשו עבודתם נאמנה ומכאן שהשנה התברכנו במחזור גדול יחסית של מסיימי
י"ב –
הבנות - אורית,
רז, תמר, מילנה, מור וקרן
והבנים - שני,
יונתן, סלע, ארבל וגיא.
נערי קבוצת שלדג,
קבוצה לתפארת.
עד היום עברתם בשבילים שונים, שהוכתבו לכם מעצם
היותכם פה בדביר. בתיווך ובעזרת משפחותיכם, מחנכיכם וחבריכם בחרתם אתם האם לצעוד
בצעדי ענק, או להלך בזהירות ולברור את דרככם בקפידה ובהתאם לבחירה שעשיתם, ניהלתם
את חייכם. לאורך הדרך פגשתם בוגרים רבים שניסו להדריך אתכם, עמיתים רבים בני
גילכם, התגבשתם לקבוצות שונות במעברים משלב לשלב ואלה התרחבו תוך הרמוניה של
חוויות חיי ילדות ונעורים יפים, מעניינים, מאתגרים ומגוונים, כשאנחנו ההורים
מלווים אתכם בעצה, בשיח, בהצבת גבולות ובהכוונת תסמיני מרד הנעורים לאפיקים
המתאימים לדעתנו, ובעיקר באהבה.
מלות השיר "עוף גוזל" המושמעות בכל
טקס פרידה נשחקו עם השנים, אך לא לכל הורה קל לשחרר את החבל, הקושר את ילדיו אליו,
ולתת לו להתגלגל לכיוונים שעשויים להיות כל-כך שונים - רבים טובים, אך גם מפחידים
משהו.
בימים אלה אתם על סף תפנית גדולה ומכריעה, שכמו
כל הקודמות, חלקה מוכתבת לכם וחלקה תלויה בבחירתכם. שמונה עשרה שנות הילדות
והנעורים מסתיימות, כרגיל, מהר מכפי שציפינו וכל אחד מכם ניצב על סף דרכו בצבא, או
בשנת השירות בה בחר.
יחד עם נשימת ההקלה שלכם ושלנו על סיום שלב
לימודי החובה ותחילת שנות עצמאותכם, מתעוררת אצלנו, ואולי גם אצלכם, נימת החשש
מהעתיד הבלתי ידוע, מהאחריות האישית הבאה עם העצמאות ומהשירות הצבאי שאתם עומדים
בפתחו.
עם זאת, זו אחת משעותיכם ושעותינו היפות. הנה
אתם לצדנו בוגרים, יפים ובוטחים, כשעיניכם נשואות אל העתיד ואנחנו ההורים מלווים
אתכם באהבה גדולה.
"הנתיב שבו אתם הולכים הוא המסע המופלא של
החיים. אל תחששו מלחפש מחוזות חפץ חדשים וגם אם לפעמים תמצאו את עצמכם אבודים בדרך
- אין ספק שדווקא אז תגלו את המקומות היפים ביותר".
עלו והצליחו, ילדינו, ומי ייתן וכדברי המשוררת
לאה גולדברג, תגלו תמיד, כמנהג הנערים כי "הדרך יפה עד מאד" וכי
"חדש כל יום תחת השמש".
ורד טל - בשם כל הורי הקבוצה
חברי דביר שלום!
בתקופה האחרונה מתקבלות תלונות שונות הקשורות בהטרדות של חתולים וכלבים בקיבוץ. חלק קטן
מהתלונות מצאו את מקומן בעלון זה ורובן
מתנקזות אלי. אני אתייחס לשני הנושאים הבעייתיים, הנושא הראשון הכלבים והנושא
השני החתולים.
כלבים: בתור אחת שמגדלת כלבים כל חיי
ואוהבת אותם אני חושבת שכל בעל כלב אחראי בלעדי על הכלב
שלו ועל המעשים שלו. כל בעל כלב חייב להבין את האחריות הזאת, בייחוד כשמדובר בחיים בקהילה כמו שלנו, כאשר שטחים פרטיים מתערבבים עם שטחים ציבוריים ואין הפרדה ברורה בצורת שער או גדר, כפי
שנהוג בעיר. צורת החיים הזאת (שאין הפרדה מוחלטת של השטחים הפרטיים) מעלה את רמת
החיכוך. גם היחסים הקרובים בין האנשים לא מקלים את המצב. בחודשים האחרונים הצטרפו אלינו גורים חדשים ועיקר התלונות נובעות
מההשתובבות של אותם גורים, שלא בכוונה רעה
פשוט אוהבים לשחק ולהשתולל עם גורים אחרים. נעליים, ממטרות וכו' הם חלק מהצעצועים
הקורצים להם. הם לא תוקפים אלא משחקים. ההתנהגות
התמימה הזאת של הגורים לא פוטרת את בעלי הכלבים מהאחריות לשמור עליהם בשטח שלהם
ולא לאפשר להם להשחית רכוש של אחרים.
אבקש מכל חברי דביר בעלי הכלבים ולא בעלי הכלבים
לכבד האחד את השני ולהיות רגישים בעניין. בנוסף, אפרסם
תקנון כלבים וחתולים בדביר.
חתולים: בעבר
הלא רחוק פירסמתי חומר בנושא החתולים, ההמלטות הבלתי
נשלטות שלהם וגם הפתרון. אחזור בקצרה על הדברים:
1.
יש בעיה של המלטות בלתי נשלטות של
שגרים של חתולים משוטטים בדביר.
2.
היום יש פסק דין האומר שאסור ללכוד
ולהרדים חתולים משוטטים מסיבות שאינן בריאותיות.
3.
עיקור של החתולים עולה כסף.
מה קורה היום בדביר?
בדביר יש אוכלוסייה של חתולים שאינם
מעוקרים ומחלקת התברואה של המועצה לא מוכנה לשלוח אנשים ללכוד אותם מכיוון שזו עבירה על החוק (אלי
פרנס הוטרינר של המועצה אמר לי שבשל החוק הנ"ל הוא
לא מסכים להרדים חתולים יותר). מצד שני הם גם
לא מוכנים להשקיע כסף בעיקור החתולים, כפי שנהוג היום
ברוב הערים שהעירייה מממנת את הלכידה, העיקור והשיחרור של החתולים.
שמעתי על חברים שברוב יאושם מבקשים ממישהו ממשמר
הנגב, שאינו רשאי ללכוד את החתולים, לפזר
מלכודות. אני מציינת שזה מעשה אסור על פי חוק, אבל מכיוון שאני מבינה את ההטרדה בעניין החתולים
אני בוחרת להתעלם.
אותם האנשים שסובלים מהטרדות החתולים פונים לאחראי
התברואה בקיבוץ (קוז'אק) והוא, כחלק הטיפול, מפנה אלי. חשוב לי לומר שוב כי היום, להבדיל משנים קודמות, הטיפול חייב להיות:
לכידה, עיקור והחזרה למקום. כל טיפול אחר הוא בניגוד לחוק. לכן אחראי תברואה שלנו חייב
לפנות לאחראי התברואה במועצה להסדיר מולו את הפתרון. אין טעם בכך
שהתלונות יופנו אלי. כל תשובה אחרת
הניתנת לאיזה שהוא צד היא לא עניינית!
חשוב לי להזכיר שוב כי אוכלוסיית
חתולים משוטטים תמיד תהיה קיימת וחשוב שתהיה קיימת,
בייחוד בתקופות כאלה כאשר נחשים ומזיקים
אחרים נמצאים בסביבתנו. אם נשכיל לטפל בבעיה מהשורש
נמעיט בהרבה את מיטרד הגורים והמזיקים הלא רצויים גם יחד.
תודה!
איריס בן הרוש
שנת
הלימודים בפתח ומערכת החינוך בעיצומה של הערכות. אחד הנושאים שנדרשנו לטפל בו הוא הכביש הטבעתי והחניות סביב
אזור בתי הילדים. לשם כך זימנו את דוד פרייברג – ממונה הבטיחות במח' התחבורה בבני
שמעון, אלכס חזן – ממונה
הבטיחות שלנו, יאיר – רכז
משק, קוז'אק –
רמ"פ, עדה
ופרידה ויחד בדקנו מה ניתן לעשות כדי לשמור על ילדינו ההולכים ובאים
לבתי הילדים.
זיהינו
מספר בעיות שיש להתמודד איתן:
·
ההתעלמות מתמרור "אין
כניסה" ונסיעה מכיוון אסור.
·
חניה בצידי הכביש ולא במגרשי החניה
והורדת הילד לכיון הכביש.
·
חסימת מדרכות ראשיות ואי התחשבות
בהולכי רגל וברוכבי אופניים (שגם הם ילדים הממהרים לאוטובוס הצהוב).
·
הורי הגן שהחניה מעט מרוחקת עבורם
חונים תחת כל עץ רענן ומסכנים את ילדיהם ואת המשתמשים בדרך.
·
צומת הספריה מנקז כבישים ומדרכות
חוצות לעבר חדר האוכל ומבני ציבור, ויש להאט ולהתחשב בילדים החוצים.
·
כבכל שנה מצטרפים למערכת החינוך
ילדים רבים מבחוץ המוסעים לכאן בשעות הבוקר ונאספים בשעות אחה"צ. בשעות אלו
נוצר עומס תנועה, ובמיוחד בשעות הבוקר כשההורים ממהרים לעבודתם וכל דקה יקרה.
·
גם הורים רבים מדביר יוצאים ברכבם
לעבודה ו"פורקים" את ילדיהם בבתי הילדים באותן השעות.
הגענו
למסקנה שמבחינה טכנית ניתנו התשובות באמצעות: תימרור, פסי האטה (גבוהים מהנדרש),
5-6 מגרשי חניה לאורך הכביש הטבעתי. השיפור שנעשה הוא רק גיזום של השיחים המסתירים
את טווח הראיה.
הבעיה היא הסברתית וחינוכית – על ציבור הנהגים לנהוג לפי הכללים ולנקוט בכל הזהירות
האפשרית בהתחשב לתנאי השטח שהוא – אזור בתי הילדים שלנו.
בכוונתנו
להפיץ את המכתב המצורף לכל ההורים שילדיהם מתחנכים במערכת החינוך שלנו וחשוב שכל
הציבור ינהג בהתאם ויעזור לנו לשמור על הכללים שלנו:
|
אנחנו כהורים וכמערכת חינוך מאוד מאוד שומרים
על ילדינו. אבל לפעמים אצה לנו הדרך ועלינו למהר ולהספיק להגיע ואז פורחת לה תחושת הזהירות והאחריות. ואז…אנחנו חונים במקום אסור או לצידי הכביש,
נכנסים ב"אין כניסה", פותחים את דלת המכונית לכיון הכביש ומורידים את
הילד הישר לעבר הסכנה, חוסמים מעבר של הולכי רגל, רוכבי אופניים ועגלות ילדים
וכל זאת כדי להרוויח עוד כמה דקות בחיים. אמנם אנחנו חיים בישוב כפרי ושקט אבל ישנן
שעות ביום, בשעות הבוקר ולקראת השעה 16.00 שעות פיזור ואיסוף הילדים, שאזור בתי
הילדים הומה מכוניות רבות, תנועת ילדים והוריהם וחברים היוצאים לעבודה. אנחנו פונות אליכם – הורי דביר והורי חוץ –
בכל לשון של בקשה אנא שימרו על ילדינו ונהגו בהתאם להסדרי התנועה והחניה של
דביר! ·
יש לחנות רק במגרשי החניה המקיפים את אזור בתי הילדים ולא בצידי הכביש,
גם אם זה רק למטרת ליווי הילד לבית הילדים. ·
אסור להכנס ב"אין כניסה". מומלץ להשתמש ביציאה/כניסה בכביש
העוקף המגיע ממערב לבתי הילדים. ·
נא לנסוע במהירות נמוכה מאוד כי באזור תנועת ילדים בלתי צפויה. ·
בצומת הספריה מצטלבים כבישים ומדרכות מכיוונים שונים. בהגיעכם לצומת נא
להזהר מאוד מאוד! מוטב
להפסיד רגע בחיים מלהפסיד חיים ברגע – חישבו על זה מאחלות
לכולנו שנה בטוחה ורגועה ללא תאונות, חס וחלילה…. פרידה – רכזת גיל
הרך עדה – רכזת חינוך דביר |
|
|
מבט של צעירים
פרוייקט סיום הלימודים |
שישה סטודנטים סיימו השנה את התואר הראשון
במסגרת מסלול בנים לומדים. חמישה בני קיבוץ: טהר דותן, חן לניאדו, שחר ארז, נעם אמיתי
ועבדכם הנאמן. לקבוצה זו הצטרפה אירה
טפליצקי בוגרת נעל"ה, שסיימה תואר בהנדסת חשמל ומתגייסת כעתודאית
לצבא בחודש הבא.
כפרויקט סיום לעלון בחרתי לראיין אותנו,
הסטודנטים בוגרי קבוצת "סנונית". כל אחד בנפרד נשאל על לימודיו ואיך הוא
מסכם את חייו כסטודנט בדביר? דעתו על הסדר בנים לומדים והאם צריך לשנות בו משהו?
למה מרביתם של הסטודנטים המסיימים לא נשארים בקיבוץ? ומה הקיבוץ יכול לעשות בנדון?
בנוסף שאלתי על התוכניות להמשך וכמאמר השיר: האם 'הוא עוד ישוב'? לסיום, ביקשתי
מכל אחד לבחור את המקום האהוב עליו בקיבוץ, מקום שהוא "דביר בשבילו".
כאתנחתא, בין תשובותינו, משולב ראיון קצר שערכתי
עם אירה. כי לכל היבט קיבוצי, רחב ככל שיהיה, צריך את הפרספקטיבה הגלובלית.
התואר של טהר עסק בלימודי
מזרחנות ומדינת ישראל. מדובר בלימוד השפה הערבית – ספרותית ומדוברת, היסטוריה של
האיסלאם והמזה"ת, עם התמקדות במדינות בהן אתה מעוניין להעמיק את לימודיך.
לומדים על 50 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, או לדבריה: "לרכוש הערצה לדוד
בן גוריון, האיש והאגדה..."
איך את מסכמת את חייך
כסטודנטית בדביר?
אני חושבת שלהיות סטודנטית בדביר
זו זכות גדולה. ראיתי איך החברים שלי הסטודנטים צריכים להתמודד עם שכר דירה ועם
חיים עם שותפים. כל יום שחזרתי לכאן בירכתי על הכיף הזה שיש בלחזור למקום שהוא
במלוא מובן המילה – בית.
מה את חושבת על הסדר בנים
לומדים? מה היית משנה בו?
זהו הסדר הוגן למדי. אני לא
חושבת שהדרישות מאיתנו גבוהות מדי. שוב, זה כעין וכאפס מול מה שסטודנט אחר צריך
להתמודד איתו ביום יום. לא נראה לי שיש מה לשנות בו, זה הסדר שבא לקראתנו. גם כשיש
בעיות, התחושה היא שיש עם מי לדבר ושלא יסגרו דלתות בפניך.
מה את מתכוונת לעשות עם תואר
שכזה?
כרגע אין לי תוכניות לעסוק
במשהו שקשור לתואר הזה. אני מנסה לזרום הלאה ולבדוק כמה כיוונים. אולי בהמשך אצליח
לשלב את הלימודים בצורה כלשהי. אבל בלי תואר שני בתחום הזה, אין על מה לדבר.
למה לדעתך הסטודנטים המסיימים
לא נשארים בקיבוץ?
בשביל בחור או בחורה צעירים,
שכל החיים עוד לפניהם, הפיתוי לעזוב הוא די גדול. אני מרגישה שהמקום הוא כמו חממה
ובשלב זה מציתי את סגנון החיים הזה. אני צריכה להרגיש יותר עצמאית. זה לא מובן
מאליו שבחורה בת 27 לא יודעת להפעיל מכונת כביסה...
מה התוכניות להמשך? מה
התחושה?
אני עוזבת את הקיבוץ בשלב זה
והולכת לגור עם החבר שלי אילן במושב בית חרות, בשרון. אני עוד לא יודעת מה
יהיה בתחום התעסוקתי, אבל אני לא מודאגת. במקביל אני מתחילה קורס קריינות במכללה
למקצועות הקול בת"א, בתקווה שיום אחד עוד תשמעו ממני...
יש תחושה של התרגשות בעקבות
שינוי מאסיבי בכל תחומי החיים האפשריים. גם סיום הלימודים, גם מעבר דירה לאזור
אחר, לסביבה ואקלים שונים. בגלל שאני עם החבר שלי, הכל מקבל חשיבה אופטימית יותר.
שינויים הם לא תהליך קל לאף אחד, אבל הם תמיד לטובה בסופו של דבר.
היא עוד תשוב?
נחיה ונראה. הכל פתוח. אני
מאוד אוהבת את דביר ואת האנשים פה. זה המקום שבו גדלתי ותמיד ארגיש שהוא חלק ממני
בצורה כלשהי.
המקום שהוא דביר בשבילך?
אזור חברת הילדים, מאחורי
הגן, בעליה שמובילה לכיוון מה שהיה פעם "סנונית". וגם הח"ץ, מקום
בו גרתי וביליתי.
שחר מסיימת שלוש שנים כסטודנטית בדביר עם
רגשות אמביוולנטים. "מצד אחד" היא אומרת "גם לקיבוץ וגם לסטודנט,
המסלול הזה בהחלט חיובי. אבל מצד שני, אני מרגישה שלא לגמרי חוויתי את הפן החברתי
שבחיים הסטודנטיאליים, בגלל שלא גרתי בסמוך לאוניברסיטה".
את הסדר בנים לומדים היא
חושבת שצריך לשמר: "המסלול הוא לא יותר מדי תובעני. זה לא משהו שהסטודנט לא
יכול לעשות, בעיקר כשמשווים את זה לסטודנטים שחיים בבאר שבע."
"צריך לדאוג שתהיה
המשכיות למסלול הזה" היא ממשיכה "שהסטודנט ירגיש שיש לו סיבה טובה
להישאר כאן. המסלול צריך להתאים את עצמו לקיבוץ המשתנה. אני לא יודעת איך הדברים
יכולים להשתלב יחד."
מה למדת?
ספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
זה מתחלק לשפה האנגלית, תחביר, היסטוריה של השפה, רכישת שפה אצל ילדים, המוח
והשפה. וחוץ מזה לומדים ספרויות זרות – אמריקאית, אנגלית ועוד...
תואר שכזה יכול להביא אותך
להוראת אנגלית, למי שבעניין (ואני לא) זה מעשיר מאוד את השפה, וזה יכול להוביל גם
לעסוק בתרגום או כתיבה. בתכל'ס, זה לא תואר שנותן לך מקצוע. צריך למצוא בו את
הנישה ולהתפתח בתחום.
עוד לא ממש סיימתי את התואר.
יש לי עוד סימסטר אחד. אני די חצויה – אנגלית זה משהו שתמיד עניין אותי וחשבתי שאמצא
את עצמי עוסקת בתרגום. אבל מצד שני, יש בי רצון לעשות דברים אחרים.
למה לדעתך הסטודנטים המסיימים
לא נשארים בקיבוץ?
חלק מהאנשים רוצים למצוא את
עצמם במקום אחר וזה לגיטימי. אני מאמינה שחלק יחזרו לכאן באיזו שהיא צורה בעתיד
הרחוק. צריך לבדוק את הנושא לעומק, כי חשוב שתהיה כאן שכבה צעירה.
מה התוכניות להמשך?
אני נמצאת בפרשת דרכים,
ועולות תהיות לגבי מה אעשה עם החיים שלי. אבל אני אופטימית. בשבועות הקרובים אקבל
החלטה לגבי מה אעשה בשנה הקרובה. מאחר ויש לי עוד מטלות באוניברסיטה, סביר שאשאר
באזור.
ומה המקום שהוא דביר בשבילך?
הכי אני אוהבת שבאים מהצומת
ורואים את הקיבוץ מרחוק, בין הגבעות. הגגות האדומים בולטים בין העצים, על רקע
היער. גם בעוד הרבה שנים, אם אהיה רחוק מכאן, התמונה הזו תמיד תישאר חרוטה
בזיכרוני.
גם בשביל חן, המקום
שהכי מסמל את דביר הוא אזור חברת הילדים "אזור הילדות שלנו, לשם גם חזרתי
לעבוד עם הילדים במהלך הלימודים שלי".
חן, נמצאת כרגע במהלך השנה הראשונה מבין
שנתיים של התמחות כרואת חשבון. היא סיימה לאחרונה שנת השלמה באוניברסיטה, בנוסף
לעוד שלוש שנות לימודים בכלכלה וחשבונאות. היא עובדת ברוב השבוע במשרד רו"ח
בת"א.
"אחלה של חיים" היא
מסכמת, כשאני שואל אותה על החיים הסטודנטיאליים בדביר "מומלץ לכל מי שלומד
כאן באזור. ההסדר מעולה! צריך להמשיך בהסדר הזה ולהביא כמה שיותר סטודנטים, כי זה
גם טוב לסטודנטים וגם טוב לקיבוץ".
אולי יותר מכולנו היא יכולה לענות
בקלות על השאלה "מה עושים עם תואר שכזה? משום שלימודיה אכן מובילים למקצוע
ביד. בסוף השנה השנייה ללימודיהם מגיעים נציגים מהמשרדים הגדולים של רואי החשבון,
אוספים קורות חיים, עורכים ראיונות, כך שבאמצע השנה השלישית, כולם סגורים על
מקומות עבודה להתמחות. "הלימודים קשים מאוד ומתישים, אבל היה מעניין. עכשיו
סיימתי את שנת ההשלמה ונשאר לי רק לעבור את הבחינות החיצוניות של מועצת רואי
החשבון".
למה הסטודנטים לא נשארים?
הקיבוץ לא עושה מספיק כדי
לשכנע צעירים לחזור לקיבוץ וזה חבל. באופן אישי, העבודה שלי היום היא במרכז. אולי
בעתיד אחזור לנגב.
איך התחושה לעזוב?
זה עצב מעורבל בשמחה. אני
אוהבת את המקום, אבל אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה ולעזוב את החממה שגדלתי בה.
זה מקום טוב לחיות בו, יש בו איכות חיים אדירה.
היא עוד תשוב?
בספק.
|
אירה הגיעה לארץ כחלק מהמרידה
שלה כנערה אוקראינית בגיל ההתבגרות. בכיתה י', היא וחברה שלה הלכו למבחנים של
הסוכנות ("סתם, כי הציעו לנו")
וכשתוצאותיו של המבחן הגיעו להוריה, הם הודיעו לה נחרצות שהיא
"עברה, אבל לא נוסעת". למרות תחנוניהם, היא החליטה כן לטוס ונחתה הישר
במוסד החינוכי שבקיבוץ שובל. יחד עם קבוצת נערים אחרים שעלו ללא הוריהם
(נעל"ה) היא עברה שוב את כיתה י' בארץ ("כי ככה הולך הפרויקט")
וסיימה כבוגרת י"ב את ביה"ס במבואות הנגב. קיבוץ דביר הוגדר כקיבוץ
המאמץ של קבוצת הנערים הללו, ואירה מצאה בבית משפחת צ'ביק, בית חם
ואוהב. איך הגעת לדביר אחרי שסיימת
י"ב? בסוף י"ב הקיבוץ הציע
למי שרצה לבוא ולגור פה. עוד לא ידעתי מה קורה עם הלימודים שלי, לכן הייתי כמה
חודשים בכפר סבא ובאוקטובר 2000, שבוע לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה באתי
לכאן. למה רצית ללכת לעתודה? ההורים רצו שאלמד, הם פחדו
שאלך לצבא. הם רצו שאלמד תעשיה וניהול, אפילו התקבלתי לטכניון למקצוע הזה, אבל
בסוף החלטתי ללמוד הנדסת חשמל. זה משהו שכבר מכיתה ט' ידעתי שאני רוצה ללמוד.
מעניין אותי המתמטיקה והפיזיקה. אירה עברה כמה גילגולים של הסדר
בנים לומדים. גבי ויעל הציעו לה בשעתו שתבוא ותלמד, ותהיה כמו בהסדר של
בני הקיבוץ. היא לא שאלה יותר מדי שאלות, קיבלה חדר, עבדה במטבח, חלבה ברפת
וחרשה בלימודים. "הם הציעו לי לבוא ועזרו לי להתאקלם בקיבוץ מבחינת ההסדר
והעבודה". לאן את מתגייסת? לחיל חימוש, בתור מהנדסת
חשמל. תסבירי לנו מה זה להיות
עתודאית? לכמה שנים את מחויבת? הצבא נותן לנו מענק לארבע
שנים שאמור לכסות את שכר הלימוד. אני סיימתי את התואר בחמש שנים, לכן שילמתי על
שנה נוספת. בקיץ, בסוף השנה הראשונה עוברים כולם טירונות. בסוף התואר, הצבא לא מחויב
להעסיק אותנו במקצוע שלמדנו. השנה למשל, מסיימים 300 עתודאים תואר בהנדסת חשמל
באוניברסיטאות בארץ. אם הצבא מעסיק אותנו במקצוע שלמדנו אז אנחנו מחויבים לחתום
קבע. אם לא, אז לא חייבים לחתום. היום כל העתודאים חייבים
לעבור קורס קצינים. אני מתגייסת והולכת ישר לקרוס, אותו אני מסיימת בדרגת סגן.
אני אעשה שנתיים בסדיר ואח"כ עוד שלוש שנים בקבע. מפחדת לקראת הגיוס? מה
התחושה? לא, אני לא מפחדת. תראה, לא
בא לי לרוץ כל יום ולצאת הביתה פעם בשבועיים, אבל זה מה שאני אעשה בשבעה החודשים
הקרובים. אמא שלי עכשיו בארץ ואני איתה, אז אני לא ממש חושבת על זה. ביקשתי שישבצו אותי קרוב
לבית, אבל זה יכול להיות גם 100 ק"מ מכאן. את מתכוונת להישאר בדביר? כן. אני נשארת כאן בתנאים
של חיילים בני קיבוץ. זה משהו שעבר בשיחת קיבוץ, שם זה הוגדר כ"מעשה
ציוני" שהקיבוץ עושה. אני לא רוצה לעבור למקום אחר, טוב לי. מה את רואה במקום? בינתיים, בית. יכול להיות שזה
ימשיך להיות בית גם אחרי הצבא. איך את מסכמת את תקופת
הלימודים בדביר? מבחינת ההסדר בדביר – הוא
בסדר גמור. בלימודים עצמם – היה חרא! תקופה קשה. אבל בלי דביר אני לא יודעת איך
הייתי מסתדרת. אם הייתי הולכת לטכניון למשל, כולם היו נוסעים הביתה בסוף שבוע
ואני הייתי נשארת לבד. טוב לי כאן ואני אוהבת את המשפחה שלי כאן. |
שלום נעם. בוא ספר לאומה מה
למדת?
תואר ראשון במדעי החיים בבן
גוריון, בנוסף לשנת מכינה הנדסית.
אני יודע שזו שאלה מרגיזה,
אבל מה עושים בוגרים עם תואר שכזה?
האפשרויות המעשיות אינן רבות.
או שממשיכים לתואר שני או שנכנסים לעבוד במחקר במקומות שקשורים לתחום, כמו חברות
תרופות או ביוטכנולוגיה כזו או אחרת. אבל מאוד קשה להכנס למקומות הללו עם תואר
ראשון. כמובן שיש כאלו שהולכים לתחום ההוראה, אבל זה בטח לא בשבילי.
אני כן רואה את עצמי עושה
תואר שני, אך לא בשנה הקרובה. השאיפה היא ליצור נקודת התחלה טובה יותר, בעיקר מהפן
הכלכלי. כי בתור סטודנט קשה היה לחסוך כסף במהלך התואר הראשון.
גם נעם מסכם את חייו
של הסטודנט בדביר כחיים די נוחים. למרות החוויה חיובית הוא חושב שהעבודה בקיבוץ
היוותה עבורו נטל. "במעגל החברתי שבו הסתובבתי, רוב הסטודנטים לא עבדו במהלך
כל שנות הלימודים שלהם, כמו שאנחנו עבדנו
כאן. אבל מרוב בחינות זו בהחלט הסביבה האידיאלית: חדר נוח, השירותים כמו אוכל
וכביסה. בשבילי, להיות קרוב למשפחה היה חשוב מאוד".
היית משנה משהו בהסדר?
זה הסדר טוב. חלק מהסיבה
שהייתי מבסוט ללמוד ולחיות כאן הוא ההסדר הזה. גם בפני עצמו הוא בהחלט הוגן, וגם
בהשוואה להסדרים שיש בקיבוצים אחרים. זה שבשנים האחרונות נכנסו איתנו לכל מיני
סוגיות של ענישה, קצת חורה לי. כי גם מצפים ממך שתעבוד את כל הימים שלך ומצד שני
לא ממש נעשו המאמצים לספק לך את העבודה, מתי שאתה יכול לעבוד. לא נראה לי שיש מה
לשנות בהסדר, אלא לבוא יותר לקראת הסטודנט במתן מקומות עבודה, בתקופות בהם אנחנו
יכולים לעבוד.
כשאני שואל אותו למה
הסטודנטים המסיימים לא נשארים בדביר, הוא מעדיף לדבר בשם עצמו: "אני לא רואה
את הקיבוץ כמקום שבו אוכל להתפתח. אני לא פוסל את הקיבוץ כמקום מגורים בתור תושב,
להיפך. עוד לא חייתי מחוץ לקיבוץ ואני רוצה להתנסות בכך. אני לא רואה דרך בה
הקיבוץ יכול להשאיר את הצעירים שרוצים להתנסות כך, כמוני".
תוכניות?
בעתיד אני מתכוון להמשיך
ללמוד לתואר שני. עד שזה יקרה, ישנן תוכניות לעבוד בחו"ל עם טל חברתי,
תוכניות שאני מקווה שיצאו לפועל. מטרת העל – פרס נובל עד שנות ה-40 לחיי.
עם אילו תחושות אתה עוזב?
אני עוד לא ממש עוזב, אבל
כשזה יקרה אני מעריך שזה יהיה בעיקר משחרר, כמו אחרי חירבון טוב. מצד שני, זה בטח
יהיה עצוב. עצוב לעזוב את הבית. זה בהחלט הבית שלי מאז ולתמיד.
הוא עוד ישוב?
בהחלט יתכן.
המקום שלך?
עצוב לראות את משק החי. מקום
מבוזבז מלא בזיכרונות ילדות מאושרים.
בימים אלו של התנתקות כתומה
מעזה וצפון השומרון, אני יכול לחוש אהדה רבה לאותם מתפנים. אומנם אותי יגדירו
כמתפנה מרצון, אך יכול אני להעיד כי אין הדבר קל. מזה כמה ימים שארגזי קרטון
מונחים לפתח ביתי, ואני מתקשה לארוז את חפצי פנימה. עצלן לא קטן אני, מהנוהגים
להשאיר הכל לרגע האחרון, אך מלאכת האריזה, היא בהחלט דבר משביז.
בסוף החודש אני אתפנה מרצון
לעיר באר שבע, יחד עם חברתי הגר. אנחנו הולכים לגור בבית הוריה, שמעתיקים זמנית את
מקום מגוריהם לחו"ל. אני מתכנן להמשיך את לימודיי לתואר שני, בתחום
הגיאולוגיה ההנדסית. נושא המחקר יעסוק בניתוח נתונים של רשת מוניטורים, העתידים להיפרש
על הר המצדה. הקרקע כבר מעובדת, מקום מגורים כבר יש. גם פרנסה, בעזרת השם, עוד
אמצא במסדרונות האוניברסיטה, בתור מתרגל. אך לא קל לעזוב.
תקופה טובה חוויתי בדביר.
תקופה של לימודים, תקופה של עשייה. הרגשתי שאני מצליח לתמרן היטב בין הרצון ליצור,
לתרום ולשעשע את קהל הקוראים, בעיקר, לבין הצורך לרכז את מלוא המאמץ בלימודים
ובמסגרת החוג החברתי המתפתח בקמפוס. הכתיבה הסאטירית בעלון היתה לפעמים לתרפיה
ולעיתים כנטל. אני שמח שלקחתי חלק בהוויה מסוימת שנוצרה כאן, ולו לתקופה קצרה. גם
במשימת הראיונות שהוטלה עלי מצאתי לא פעם פינה מחממת: דווקא באותם מקומות בהם לא
דרכתי, אצל אותם חברים שמעולם לא ביקרתי, מצאתי עצמי מפליג בשיחות ארוכות, כשהיד
כבר מזמן הפסיקה לצטט.
שאלת הצעירים בקיבוץ נשאלה לא
פעם. ככתב העלון שהתרכז בתחום הצעירים שאלתי ואף נשאלתי רבות. לא אחת מופנית אצבע
מאשימה ל'קיבוץ שאינו משכיל לעשות זאת'. כצעיר, איני מרגיש צורך לצאת בהצהרה כי
הקיבוץ אינו עושה די. להיפך, אני חש את גלי הסימפטיה שמשדר המקום. את קולן הנוגה
של חברות המשק, את מבטיהם המופנמים של זאטוטי הכפר, את העיניים הבוחנות של פרנסי
המקום, ואת הכוונה שבליבם כי נשאר בחזקתם.
גם מעשים יש לאותם קברניטים.
הם השכילו בשנים האחרונות לשאול לשלומנו, להציע, לבדוק. להתאים לנו, הצעירים,
הסדרים הוגנים מחד והולמים את רוח הזמן, מאידך. מעבר לתחושה כי אני עוזב את הקיבוץ
מתוך מיצוי ורצון לצאת לדרך חדשה, אני עוזב בהרגשה כי גם הקיבוץ מיצה את כל מה
שיכול היה לתת לי. המהלכים ליצירת שכונה קהילתית, ומגמת התושבות ההולכת ומתרחבת,
הם צעדים מבורכים שעוד יחזירו חלק מאיתנו לכאן.
יש לנו, בני המקום, זיכרונות
ילדות משותפים. התחברתי לכל אחד מהמקומות שציינו שאר חבריי המרואיינים. ואילו
עבורי, המקום שהוא 'הכי דביר' הוא אזור הסילו, מהול בריח גרעינים של ליל קיץ חם.
שקשוק הנפה נשמע למרחק, מזכיר לכולם שיש עוד תוצרת.
תמשיכו ליצור!
דגן
גיליון מס' 60 ואחריו
הפסקה
דביבורים מס' 60 (שהוא מספר עגול) הוא רק חצי תירוץ
ללקיחת פסק זמן. הסיבה האמיתית היא שדגן מסיים בזאת את חלקו החשוב בהפקת
העלון ויוצא לדרכו, ועלי להרכיב צוות חדש שישתתף בהוצאת העלון לאור, אחת לשלושה
שבועות. עד כה רק אדיבה נענתה לפניתנו והיא תקח על עצמה את החלק הטכני.
עדיין חסרים כתבים/מראיינים.
זו ההזדמנות לציין
ש"דבירבורים" מאופיין בדגש יותר אישי/אנושי עם ראיונות עם חברים וצעירים
ויש בו פחות מידע וחדשות מהשטח. יתכן שצוות חדש ירענן ויוסיף לעלון נופך ונפח.
אין לי מושג מה קוראינו
מעדיפים ומי ומה קוראים בעלון. המשובים הבודדים המגיעים לשולחן המערכת מגיעים דוקא
מבנינו אליהם נשלחים העלונים, והם מציינים שהם מחכים ושמחים לקבל אותו. ולו רק
מסיבה זו חשוב להמשיך.
אז מי שמוכן להצטרף מוזמן
לפנות ויתקבל בשמחה (לא תהיה הצבעה בקלפי)…
תודה מכל הלב לדגן – היה כיף
לעבוד ביחד!
קיץ קיץ
ותיקי האזור לא זוכרים לחות
כזאת ועומס חום שכזה…כל שנה אנחנו שוכחים כמה חם היה פעם (אולי קצת יותר יבש).
ההבדל הוא שאמצעי הצינון הולכים ומתרבים ומשתכללים משנה לשנה. והבריכה שלנו, עדיין
לא פג קיסמה והיא נקיה ומתחוזקת להפליא ע"י רועי נאמן ושחר המציל. מי
שעוד לא הוציא את בגד הים מהבוידם ימהר להנות מעוד כמה שבועות של מים קרירים
ונעימים.
נערי המוסד וילדי חברת הילדים
מבלים במיטב אתרי השעשועים והמים ובבית הם נהנים מתוכנית עשירה ומגוונת. החופש
הגדול עומד להסתיים ולא תאמינו - ניתן למצוא ילדים שכבר מחכים לתחילת הלימודים.
לשנת הלימודים החדשה
תשס"ו עולים לכיתה ז' במבואות הנגב: ירדן קראוזה, לינור שטוטמן, נואי
פיטרו, סיון דין ותומר חורין.
עולים לניצני הנגב:
לכיתה א' בניצני הנגב עולים: אסף
ארביב, יעל בן הרוש, נוגה ואן דן אקר, עדי דין ועידן חורין.
בהצלחה לכולכם!
ב"דולב"
מדברים (מעלון "ניצוצות להב" מאת עקיבא)
חברי הקיבוצים דביר ולהב
העובדים בדולב התכנסו התחילת החודש לפגישה מיוחדת, במטרה לדבר, להקשיב ולדון
בדרכים לשיפור הרגשת השייכות וטיפוח גאוות יחידה. הדוברים הרבים העלו, בין השאר,
את הנקודות הבאות:
·
צריך להשלים עם העובדה כי דולב חדל להיות מפעל-משפחתי
והפך להיות עסק עם שיקולים כלכליים רחבים יותר.
·
מספר השכירים בעמדות מפתח גדל (וכנראה שיגדל בעתיד)
מכיון שהקיבוצים מוגבלים בכוח אדם ויש לכך
השלכות על הרגשת השייכות של החברים.
·
יש קשיי הסתגלות לנהלי העבודה החדשים (שעות העבודה
ושיטת רישום העבודה).
·
דובר על הצורך בשיפור הקשר בין בעלי התפקידים לעובדים
בדולב, ונשמעה אף טענה כי התקשורת האלקטרונית הפנים-מפעלית החליפה את הדיבור
הישיר.
·
הובן כי כדי לשפר ולהגביר את מעורבות החברים העובדים
בדולב יש צורך להעביר ביניהם יותר מידע מחלקתי וכלל מפעלי (מקצועי, עיסקי וחברתי).
·
נאמר כי למשאב האנושי בדולב יש ערך עצום וצריך לטפח
אותו ולהלחם על כל עובד/ת.
·
צריך למצוא דרכים כדי לתת אופק מקצועי גם לעובדי דולב
וגם לחברי הקיבוצים ולצעירים בקיבוצים, כדי שיגיעו ואף ישארו.
ליקטה: עדה
|
|
לאיריס
ואריה בן הרוש לבנות
– מיה ויעל מזל
טוב ורוב אושר להולדת יהונתן |
|
|
תושבים חדשים
הצטרפו לקיבוצנו: משפחת גוז – קרן
(לוין) וגונן ושלושת ילדיהם: גל (כיתה ד'), רז (כיתה ג') ויהלי
(גנון). הילה אור וילדיה: גל
(כיתה א') וגב (גן).
התאקלמות מהירה ונעימה לכולכם! |
|
ארבעה מבנינו/בנותינו התגייסו לצה"ל: שחם
האי, סלע ויסבלום, תמר בקון ומור דמר
מאחלים לכם שירות מעניין ומאתגר! |
|
|
לרותי
שני
ולתאומתה אילנה לגלעד
שני ולכל
המשפחה הרחבה אתכם
בצערכם עם פטירתה של אמא
וסבתא שרה בשיבה טובה |
חמור האיכר נפל לבאר הישנה והיבשה.
החמור החל לנעור ולקרוא לעזרה. האיכר לא ידע מה
לעשות, מאחר והחמור ממילא היה כבר די זקן והבאר יבשה ומטה ליפול. החליט האיכר
לקבור את החמור בתוך הבאר ובאותה הזדמנות גם לסתום אותה.
קרא האיכר לכל שכניו, כולם באו עם אתים החלו לשפוך
זבל לתוך הבאר. תחילה החמור נער, אך אחרי מספר רגעים השתתק.
האיכרים המשיכו לשפוך זבל לתוך הבאר, והחמור
שותק.
הלך האיכר והציץ לתוך הבאר ולהפתעתו הרבה ראה כי
החמור עומד בבאר על ארבע רגליו. כל פעם שכף זבל הושלכה עליו הוא ניער אותו מגבו
ודרך עליו. כך הלך הזבל והצטבר בקרקעית הבאר ועם כל כף נוספת החמור עלה עוד ועוד
מספר סנטימטרים למעלה.
כך, עד שהבאר התמלאה והחמור צעד החוצה מן הבאר
הנטושה.
|
מוסר השכל: גם אם זורקים עליך זבל, לא הבכי
והיבבות יוציאו אותך ממנו. יש לנער את החרא המושלך עליך, לדרוך עליו ולהתקדם
הלאה. |
|
ספר רב מכר - שיא
במו"ל
חלום של כל מורה - גיר אוטומטי
נער מעלית - פעיל עלייה
הכריחה אותו לטעום
מהמרק - דנה אותו
לכף חובה
"שים הרבה
תותים" - תות - הנח - המון
האלמן הלא רגוע עם המפה
- מדריך את מנוחתו
נעלי יבוא - מעור הגולה
נעלי יצוא - עור לגויים
חפץ בלתי מזוהה
במריבה משפחתית - צלחת מעופפת
ערבוב יינות - כוהליציה
מכון לג'ודו - קורס מכי"ם
שריקת הקומקום - שמחה לאד
ישראלי שלא יצא
לחו"ל
- אסיר ציון
אירוע חגיגי בחיי הנעל - עלייה
לרגל
אוטובוס -
תנועת המושבים
ספונג'ה -
פעילות שוטפת
בא ארצה
עם גויה לשעבר - מעלה
גרה
שופר זול - במחיר
הקרן
מיקסר - התנועה
לסחרור העיסה
מטלית הרצפה ליד כיור
המטבח - מעמד האישה
לא יאומן אבל כבר הגענו לסוף החופש הגדול, ונציין זאת כרגיל
בערב שיארגנו המוסדניקים. לפני כחודש התברכנו סוף סוף במסך מתקפל גדול, חדש, חזק
ומשופר יותר ממה שהכרנו.
כבר הספקנו להשתמש בו פעמיים, אך מטרתו העיקרית היא לאפשר
צפייה טובה בהקרנות המתקיימות במסגרת החגים הגדולים בחוץ, כשקהל גדול יושב הרחק מן
הבמה וצריך לראות. עד היום נאלצנו לחפש מסכים כאלה בקיבוצי הסביבה, או לאלתר עם
ניילון מהרפת או סדין. תודה לשי שיצא איתי למסע החיפוש והקנייה, ולנועה
שנתנה לנו את הגיבוי והסיוע הנחוץ. בימים אלה התחלפה תערוכת התמונות בחדר האוכל.
במקום צילומיה של דליה מבית גוברין,
נתלו הציורים היפים שעשתה קרן טל בשנתיים האחרונות. תודה לשתיהן על
קישוט המקום. צוות ההגברה עבר החודש שינוי משמעותי עם גיוסו של סלע לצה"ל.
מן הראוי להודות לו על ההגברות הרבות שהוא עשה למעננו בשנים האחרונות, ולאחל לו
שיוכל לממש את הפוטנציאל שלו בתחום הזה גם במסגרת הצבאית. בהזדמנות הזו, תודה גם
לאנשי ההגברה הנותרים - דניאל, גונן ושי - על ההגברות של אירועי
החודש האחרון; וגם לצ'אץ' על הסיוע עם התאורה.
זה קרה לאחרונה!
ב-25.7 השתתפנו בהפנינג הקיץ הגדול והמוצלח של המועצה שהתקיים
בבריכת משמר הנגב. ב-29.7 ראינו בבריכה שלנו את הסרט: "מפלסים 73" שצולם
בחלקו אצלנו והופק ע"י עידו נאמן. אחרי כן התנהלה שיחה מעניינת עם עידו
ועם הבמאי של הסרט, ועל כך הרבה תודות לשניהם. ב-5.8 קיימנו במסגרת קפולסקי מפגש
פרידה מהנערים שנמצאים על סף גיוס. היה יופי של כיבוד והיו ברכות וגם השי המסורתי.
ב-11.8 ארחנו בדשא של הספרייה את המופע הענק והמשובח: "הפרויקט של עידן
רייכל". דומני שגם במסגרת אירועי המועצה, טרם נראתה אצלנו במת ענק כזו
שהוקמה הפעם. ב-12.8 ראינו את הסרט הישראלי (דובר ערבית) המעולה: "הכלה
הסורית". ב-19.8 עשינו ערב אהבה לכבוד ט"ו באב, שכלל ראיונות, קטעי
וידאו, מצגות, שעשועון זיהוי, קטעי קריאה וטיפים מהקהל לחיי אהבה מוצלחים. תודה לטל
ולמוקי שהנחו את הערב; למשפחות קליין ורודולף שהסכימו
להתראיין; לרבקה שסיפרה חוויות מהחתונות בבריכה; ליונית שהפסדנו את
שיריה בגלל מחלתו של בועז; למשפחות לוי ובלבן שנתנו קלטות
חתונה; לכל המשפחות שתרמו תמונות מהחתונה למצגת; לצבי אברמוביץ שצילם
תמונות לשעשועון ולסילביה שהפכה אותן למצגת; לשולי שסייעה בתיכנון
הערב; ובמיוחד הרבה תודות לחנה היימן שהשקיעה הרבה מזמנה יחד איתי באירגון
הערב. תודה כמובן גם לכל החברות שאפו עוגות לערב ולגילה שהכינה לנו את
הפונץ' קפיריניה. ב-20.8 התארחו אצלנו זו השנה השנייה ברציפות, החברים של פורום
האספנים מאתר "תפוז" באינטרנט. הרבה חברים באו לראות בחדר האוכל את
האוספים המעניינים שהוצגו שם. הרבה תודות לאיציק קראוזה שיזם את המפגש הזה
ולשרה'לה שסייעה לנו עם פירסום האירוע ברחבי המועצה.
מה מתוכנן להמשך?
בליל שבת ה-26.8 נקיים עם המוסדניקים את הערב המסורתי לסיום החופש:
"ערב בחינם".
בליל שבת ה-2.9 נראה סרט באטריום.
בליל שבת ה-9.9 נציין את יום ההולדת ה-54 של דביר.
בליל שבת ה-16.9 נראה עוד סרט.
במוצ"ש ה-17.9 נארח זו השנה השלישית את מופע הסיכום השנתי של
חבורת הזמר פפריקה. בתוכנית הפעם שירי
נעמי שמר ואורח הערב יהיה דודו אלהרר. האירוע מיועד לכל המועצה.
ביום ה' ה-22.9 נפתח את העונה החדשה של מועדון הזמר
בנושא "בארבע אחרי הצהריים".
זאת בעקבות תוכנית הרדיו הוותיקה של גל"צ. יתארחו אחד
מעורכי התוכנית והזמרת רוחמה רז. הערב יוקלט ע"י גלי צה"ל וגם
יצולם לערוץ 2 של הטלביזיה.
בליל שבת ה-23.9 נצפה בסרט נוסף.
בליל שבת ה-30.9 נראה עוד סרט.
ביום ב' ה-3.10 נחגוג את ראש השנה".
שבת שלום - מושי
לקוראינו
הנאמנים:
אנחנו מנסות ככל האפשר לשפר את השרות של הספריה
לחברים. אך לשם כך אנחנו זקוקים לעזרתכם במספר עניינים:
קודם כל, השתדלו לשים לב להודעות שלנו על גבי
לוח המודעות, ועל ההודעות שעל דלת הספריה. בכל פעם שצפויה העדרות ממושכת של
ספרנית, אנחנו משתדלות להודיע על כך, כדי שתוכלו להערך בהתאם. על דלת הספריה יש
פעמים רבות מודעות על העדרות קצרה או ארוכה יותר.
בכל מקרה, כדאי לטלפן כשרוצים לבוא לספריה, וחשוב מאד להשאיר
הודעה. רוב הזמן יש רק עובדת
אחת בספריה, ואם צלצלתם ולא היתה תשובה, ייתכן והיא יצאה לרגע ותוכל להחזיר לכם
צלצול תוך זמן קצר.
האם לא נתקלתם לעתים בתופעה שחיפשתם ספר מסוים
שקיים בספריה, אך משום-מה הוא איננו שם ולא מופיע רשום אצל אף אחד. הדבר מאד מתסכל
את הקורא ואת הספרן. איננו יודעים האם זה נובע מטעויות ברישום או
מ"באגים" בתוכנה. בכל אופן, זה
מאד היה עוזר אם הייתם שמים לב לבקשותינו בנידון מעל לוח המודעות (ובקרוב נעביר הודעות
כאלה בדוא"ל). אם ידוע לכם היכן הספר המבוקש, אנא התקשרו בהקדם. פתק בתא הדאר
מס' 5, הודעה בטלפון בספריה, או בדוא"ל: sifria@dvir.org.il
וכעת, כתבי-העת החדשים הרבים שהתאספו
לאחרונה:
ב -"זמנים" – הרבעון להיסטוריה: על מאדונה והקבלה
הפוסט-מודרנית; על אגדת יהודה
איש קריות; על הולדת האופרה
ובית מדיצ'י בפירנצה; על
ביקורת הדמוקרטיה הטוטליטרית;
על תנועת ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ועוד.
בגלל איחור בחידוש המנוי, קיבלנו עכשיו, כמעט
בבת-אחת, את גליונות יוני, יולי ואוגוסט של הירחון "מסע
אחר", האהוב על
כולנו. אפשר לקרוא בגליונות אלה על אמסטרדם עיר החופש הגדול (גליון-עיר); סין- האימפריה הבאה? (רב-שיח של מומחים
ישראלים); על מסע סביב
סיני ביאכטה; על שובו של הואלס לוינה;
על האלבטרוס (הציפור הגדולה בעולם); על רכבת
ישראל; על מסע מצרפת לישראל בעגלה עם סוס; על
יום הולדת 100 ללאס-וגאס; מסע אל הסהרה המערבית;
על ישראלים בני 50+ שחורשים את העולם; על הווקאנס (חופשת הקיץ הצרפתית); ועוד ועוד…
מוספי ה 'מטיילים' מוקדשים ל:
פורטוגל, הגליל המערבי ופריז הלא-מוכרת.
וב"סיינטיפיק
אמריקן" בעברית: איך השתלת שבב במקום
רשתית העין עשויה להחזיר ראייה שאבדה; על הבדלים
במוח בין גברים
לנשים; מחקר באוניברסיטת תל אביב: למה בני
אדם אינם זקוקים ליותר גנים?; ועל משככי כאבים חדשים המופקים מחילזון ימי ארסי.
ב"טבע הדברים" של יולי ואוגוסט: על מסע הפינגווין הקיסרי;
על מסע בטסמניה; ההר הגבוה בסיני;
משלחת מחקר גיאולוגית באריתריאה; על
עמק מלאנה בהודו; על עולם הצמחים
אוגרי המים; כש צלם צולל
וצולל מצלם; על קפריסין (אי קטן גדול); על אלוף החיזור – הטווס; על נמיביה; על
צלילה ב ניו-זילנד; עם
לוחמי אח"י תרשיש; ביקור בראג'סטן.
והמוספים 'מטיילים
בישראל' – על
יואב-יהודה ואשקלון ועל אילת.
וב"אריאל" – כתב-העת לידיעת ארץ
ישראל: בית הקברות
הצבאי בהר הרצל; "אריחים מעטרים
עיר"; כיבוש יפו בידי נפוליאון; השרותים
הרפואיים בצבא נפוליאון; "קו
השילוח"; יום סיור
בעקבות יצחק רבין; תיירות
הצלילה בשונית האלמוגים.
קבלנו
שוב מדריכי "שיחור" חדשים:
על קובה; על קליפורניה ועל פרובאנס
והריביירה הצרפתית.
ובאשר לספרים:
מפגש בין קלסיקון שנון ואוהב-עלילות מן המאה
התשע-עשרה לבין סופרת ישראלית שנונה בת-זמננו, הפך יצירת-מופת לספר נגיש ומהנה
לקורא העכשווי: "ניקולס
ניקלבי" מאת צ'רלס
דיקנס בתרגומה של עירית
לינור.
כדי להבין את שרשרת הארועים הרי-האסון שאיפשרו
לאיש-שוליים מוזר ותמהוני להעפיל להנהגתה של אחת המדינות המתוחכמות והמתקדמות
ביותר באירופה, כדאי לקרוא את הביוגרפיה
המרתקת של איאן קרשו: "היטלר".
רכשנו כרגע את החלק הראשון – 'היבריס:
1936-1889'. אם
הספר יעורר עניין נשתדל לרכוש את ספר ההמשך.
הרלן
קובן, מחבר רבי-המכר
'הנעלמים' ו 'ההזדמנות האחרונה', עושה זאת שוב בלהיט הגדול
החדש "דיו חיוור". סקס, סמים
ורוקנרול – ומתח, הרבה מתח.
"הקשב!" – אנתולוגיה
של סיפורי צבא בעריכת ירון
אביטוב ורן יגיל. סיפורים על גיבורי קרב וגיבורי ציד, על טירונים
מבולבלים ומלואימניקים עייפים, על פצועים והלומי קרב שמקימים ממשלת בובות בסלון.
ועוד סיפורים רבים מהמציאות הישראלית.
"עונת
הציד" מאת אנדראה
קאמילרי. שני רומנים קצרים ('עונת הציד' ו'שובל
של עשן') המתרחשים בסיציליה של סוף המאה התשע-עשרה, בעיירות קטנות שכל
תושביהן שותפים לאירועים בחייו של כל אחד מבני המקום.
אלה מילר, ארכיאולוגית בת 36, הנשואה לאמנון,
שאותו פגשה והעריצה כשהיה מנהל החפירה בה השתתפה, מחליטה בפתאומיות לפרק את המשפחה
הקטנה שלה, למען פנטזיות על חופש ואי-תלות.
ברומן החדש של צרויה שלו: "תרה".
"ההיסטוריה
הסודית" של דונה טארט .
יכולתה של טארט ליצור דמויות בלתי נשכחות ומורכבות, ההבנה העמוקה שלה את
נפש האדם ואת התשוקה הבסיסית שלו להשתייך – לעיתים
אף במחיר אובדן הזהות – הופכות את הקריאה ברומן
מדובר זה לחווייה טוטאלית, מהפנטת ומטלטלת.
בפנטסיה עשירה, תרבותית, מרתקת וחסרת גבולות,
סוחף הרומן "קונצרט האינסוף" את הקורא אל מחוזות המופלא והנשגב. גרג בר רקם אגדה מודרנית ומתוחכמת, עשירה ורבת היקף.
הרומן הראשון של אגור שיף, אשר שני קובצי סיפורים שלו כבר זכו לשבחים
ולפרסים ספרותיים. בסגנון כמו-קולנועי
סוחף מוביל שיף את הקורא בנפתולי עלילה הנעה בין קומדיה שחורה לדרמה ריאליסטית,
בין עובדות היסטוריות לפירורי אגדות מקומיות, בין להטה של תל אביב לקרירותה של
לונדון, בין כאבי הגורל לנצחון צירופי המקרים… "הרגלים
רעים".
בספר "ילדה" , ספרה הראשון למבוגרים, פורשת אלונה
פרנקל (מי לא מכיר את ספרי
הילדים שלה?) את זכרונות ילדותה הקשים והסבוכים, מתוך נאמנות עמוקה לנקודת המבט
המיוחדת של גיבורת הספר – הילדה הרכה שנאלצה
להסתתר פעמים כה רבות… הספר קבל את פרס 'מפעל הפיס'
השנה.