עלון מספר 60 @ פורסם באינטרנט בתאריך 25/8/2005
מבט של צעירים - לאוניברסיטה של החיים
מחידושי האקדמיה לעברית ללשון ארוכה
ערב טוב לכם נערות
ונערים בני שמונה עשרה (פלוס/מינוס), ילדינו!
לפני כך וכך שנים, חודשים, שבועות וימים, אחד
עשר זוגות עשו עבודתם נאמנה ומכאן שהשנה התברכנו במחזור גדול יחסית של מסיימי
י"ב –
הבנות - אורית,
רז, תמר, מילנה, מור וקרן
והבנים - שני,
יונתן, סלע, ארבל וגיא.
נערי קבוצת שלדג,
קבוצה לתפארת.
עד היום עברתם בשבילים שונים, שהוכתבו לכם מעצם
היותכם פה בדביר. בתיווך ובעזרת משפחותיכם, מחנכיכם וחבריכם בחרתם אתם האם לצעוד
בצעדי ענק, או להלך בזהירות ולברור את דרככם בקפידה ובהתאם לבחירה שעשיתם, ניהלתם
את חייכם. לאורך הדרך פגשתם בוגרים רבים שניסו להדריך אתכם, עמיתים רבים בני
גילכם, התגבשתם לקבוצות שונות במעברים משלב לשלב ואלה התרחבו תוך הרמוניה של
חוויות חיי ילדות ונעורים יפים, מעניינים, מאתגרים ומגוונים, כשאנחנו ההורים
מלווים אתכם בעצה, בשיח, בהצבת גבולות ובהכוונת תסמיני מרד הנעורים לאפיקים
המתאימים לדעתנו, ובעיקר באהבה.
מלות השיר "עוף גוזל" המושמעות בכל
טקס פרידה נשחקו עם השנים, אך לא לכל הורה קל לשחרר את החבל, הקושר את ילדיו אליו,
ולתת לו להתגלגל לכיוונים שעשויים להיות כל-כך שונים - רבים טובים, אך גם מפחידים
משהו.
בימים אלה אתם על סף תפנית גדולה ומכריעה, שכמו
כל הקודמות, חלקה מוכתבת לכם וחלקה תלויה בבחירתכם. שמונה עשרה שנות הילדות
והנעורים מסתיימות, כרגיל, מהר מכפי שציפינו וכל אחד מכם ניצב על סף דרכו בצבא, או
בשנת השירות בה בחר.
יחד עם נשימת ההקלה שלכם ושלנו על סיום שלב
לימודי החובה ותחילת שנות עצמאותכם, מתעוררת אצלנו, ואולי גם אצלכם, נימת החשש
מהעתיד הבלתי ידוע, מהאחריות האישית הבאה עם העצמאות ומהשירות הצבאי שאתם עומדים
בפתחו.
עם זאת, זו אחת משעותיכם ושעותינו היפות. הנה
אתם לצדנו בוגרים, יפים ובוטחים, כשעיניכם נשואות אל העתיד ואנחנו ההורים מלווים
אתכם באהבה גדולה.
"הנתיב שבו אתם הולכים הוא המסע המופלא של
החיים. אל תחששו מלחפש מחוזות חפץ חדשים וגם אם לפעמים תמצאו את עצמכם אבודים בדרך
- אין ספק שדווקא אז תגלו את המקומות היפים ביותר".
עלו והצליחו, ילדינו, ומי ייתן וכדברי המשוררת
לאה גולדברג, תגלו תמיד, כמנהג הנערים כי "הדרך יפה עד מאד" וכי
"חדש כל יום תחת השמש".
ורד טל - בשם כל הורי הקבוצה
חברי דביר שלום!
בתקופה האחרונה מתקבלות תלונות שונות הקשורות בהטרדות של חתולים וכלבים בקיבוץ. חלק קטן
מהתלונות מצאו את מקומן בעלון זה ורובן
מתנקזות אלי. אני אתייחס לשני הנושאים הבעייתיים, הנושא הראשון הכלבים והנושא
השני החתולים.
כלבים: בתור אחת שמגדלת כלבים כל חיי
ואוהבת אותם אני חושבת שכל בעל כלב אחראי בלעדי על הכלב
שלו ועל המעשים שלו. כל בעל כלב חייב להבין את האחריות הזאת, בייחוד כשמדובר בחיים בקהילה כמו שלנו, כאשר שטחים פרטיים מתערבבים עם שטחים ציבוריים ואין הפרדה ברורה בצורת שער או גדר, כפי
שנהוג בעיר. צורת החיים הזאת (שאין הפרדה מוחלטת של השטחים הפרטיים) מעלה את רמת
החיכוך. גם היחסים הקרובים בין האנשים לא מקלים את המצב. בחודשים האחרונים הצטרפו אלינו גורים חדשים ועיקר התלונות נובעות
מההשתובבות של אותם גורים, שלא בכוונה רעה
פשוט אוהבים לשחק ולהשתולל עם גורים אחרים. נעליים, ממטרות וכו' הם חלק מהצעצועים
הקורצים להם. הם לא תוקפים אלא משחקים. ההתנהגות
התמימה הזאת של הגורים לא פוטרת את בעלי הכלבים מהאחריות לשמור עליהם בשטח שלהם
ולא לאפשר להם להשחית רכוש של אחרים.
אבקש מכל חברי דביר בעלי הכלבים ולא בעלי הכלבים
לכבד האחד את השני ולהיות רגישים בעניין. בנוסף, אפרסם
תקנון כלבים וחתולים בדביר.
חתולים: בעבר
הלא רחוק פירסמתי חומר בנושא החתולים, ההמלטות הבלתי
נשלטות שלהם וגם הפתרון. אחזור בקצרה על הדברים:
1.
יש בעיה של המלטות בלתי נשלטות של
שגרים של חתולים משוטטים בדביר.
2.
היום יש פסק דין האומר שאסור ללכוד
ולהרדים חתולים משוטטים מסיבות שאינן בריאותיות.
3.
עיקור של החתולים עולה כסף.
מה קורה היום בדביר?
בדביר יש אוכלוסייה של חתולים שאינם
מעוקרים ומחלקת התברואה של המועצה לא מוכנה לשלוח אנשים ללכוד אותם מכיוון שזו עבירה על החוק (אלי
פרנס הוטרינר של המועצה אמר לי שבשל החוק הנ"ל הוא
לא מסכים להרדים חתולים יותר). מצד שני הם גם
לא מוכנים להשקיע כסף בעיקור החתולים, כפי שנהוג היום
ברוב הערים שהעירייה מממנת את הלכידה, העיקור והשיחרור של החתולים.
שמעתי על חברים שברוב יאושם מבקשים ממישהו ממשמר
הנגב, שאינו רשאי ללכוד את החתולים, לפזר
מלכודות. אני מציינת שזה מעשה אסור על פי חוק, אבל מכיוון שאני מבינה את ההטרדה בעניין החתולים
אני בוחרת להתעלם.
אותם האנשים שסובלים מהטרדות החתולים פונים לאחראי
התברואה בקיבוץ (קוז'אק) והוא, כחלק הטיפול, מפנה אלי. חשוב לי לומר שוב כי היום, להבדיל משנים קודמות, הטיפול חייב להיות:
לכידה, עיקור והחזרה למקום. כל טיפול אחר הוא בניגוד לחוק. לכן אחראי תברואה שלנו חייב
לפנות לאחראי התברואה במועצה להסדיר מולו את הפתרון. אין טעם בכך
שהתלונות יופנו אלי. כל תשובה אחרת
הניתנת לאיזה שהוא צד היא לא עניינית!
חשוב לי להזכיר שוב כי אוכלוסיית
חתולים משוטטים תמיד תהיה קיימת וחשוב שתהיה קיימת,
בייחוד בתקופות כאלה כאשר נחשים ומזיקים
אחרים נמצאים בסביבתנו. אם נשכיל לטפל בבעיה מהשורש
נמעיט בהרבה את מיטרד הגורים והמזיקים הלא רצויים גם יחד.
תודה!
איריס בן הרוש
שנת
הלימודים בפתח ומערכת החינוך בעיצומה של הערכות. אחד הנושאים שנדרשנו לטפל בו הוא הכביש הטבעתי והחניות סביב
אזור בתי הילדים. לשם כך זימנו את דוד פרייברג – ממונה הבטיחות במח' התחבורה בבני
שמעון, אלכס חזן – ממונה
הבטיחות שלנו, יאיר – רכז
משק, קוז'אק –
רמ"פ, עדה
ופרידה ויחד בדקנו מה ניתן לעשות כדי לשמור על ילדינו ההולכים ובאים
לבתי הילדים.
זיהינו
מספר בעיות שיש להתמודד איתן:
·
ההתעלמות מתמרור "אין
כניסה" ונסיעה מכיוון אסור.
·
חניה בצידי הכביש ולא במגרשי החניה
והורדת הילד לכיון הכביש.
·
חסימת מדרכות ראשיות ואי התחשבות
בהולכי רגל וברוכבי אופניים (שגם הם ילדים הממהרים לאוטובוס הצהוב).
·
הורי הגן שהחניה מעט מרוחקת עבורם
חונים תחת כל עץ רענן ומסכנים את ילדיהם ואת המשתמשים בדרך.
·
צומת הספריה מנקז כבישים ומדרכות
חוצות לעבר חדר האוכל ומבני ציבור, ויש להאט ולהתחשב בילדים החוצים.
·
כבכל שנה מצטרפים למערכת החינוך
ילדים רבים מבחוץ המוסעים לכאן בשעות הבוקר ונאספים בשעות אחה"צ. בשעות אלו
נוצר עומס תנועה, ובמיוחד בשעות הבוקר כשההורים ממהרים לעבודתם וכל דקה יקרה.
·
גם הורים רבים מדביר יוצאים ברכבם
לעבודה ו"פורקים" את ילדיהם בבתי הילדים באותן השעות.
הגענו
למסקנה שמבחינה טכנית ניתנו התשובות באמצעות: תימרור, פסי האטה (גבוהים מהנדרש),
5-6 מגרשי חניה לאורך הכביש הטבעתי. השיפור שנעשה הוא רק גיזום של השיחים המסתירים
את טווח הראיה.
הבעיה היא הסברתית וחינוכית – על ציבור הנהגים לנהוג לפי הכללים ולנקוט בכל הזהירות
האפשרית בהתחשב לתנאי השטח שהוא – אזור בתי הילדים שלנו.
בכוונתנו
להפיץ את המכתב המצורף לכל ההורים שילדיהם מתחנכים במערכת החינוך שלנו וחשוב שכל
הציבור ינהג בהתאם ויעזור לנו לשמור על הכללים שלנו:
|
אנחנו כהורים וכמערכת חינוך מאוד מאוד שומרים
על ילדינו. אבל לפעמים אצה לנו הדרך ועלינו למהר ולהספיק להגיע ואז פורחת לה תחושת הזהירות והאחריות. ואז…אנחנו חונים במקום אסור או לצידי הכביש,
נכנסים ב"אין כניסה", פותחים את דלת המכונית לכיון הכביש ומורידים את
הילד הישר לעבר הסכנה, חוסמים מעבר של הולכי רגל, רוכבי אופניים ועגלות ילדים
וכל זאת כדי להרוויח עוד כמה דקות בחיים. אמנם אנחנו חיים בישוב כפרי ושקט אבל ישנן
שעות ביום, בשעות הבוקר ולקראת השעה 16.00 שעות פיזור ואיסוף הילדים, שאזור בתי
הילדים הומה מכוניות רבות, תנועת ילדים והוריהם וחברים היוצאים לעבודה. אנחנו פונות אליכם – הורי דביר והורי חוץ –
בכל לשון של בקשה אנא שימרו על ילדינו ונהגו בהתאם להסדרי התנועה והחניה של
דביר! ·
יש לחנות רק במגרשי החניה המקיפים את אזור בתי הילדים ולא בצידי הכביש,
גם אם זה רק למטרת ליווי הילד לבית הילדים. ·
אסור להכנס ב"אין כניסה". מומלץ להשתמש ביציאה/כניסה בכביש
העוקף המגיע ממערב לבתי הילדים. ·
נא לנסוע במהירות נמוכה מאוד כי באזור תנועת ילדים בלתי צפויה. ·
בצומת הספריה מצטלבים כבישים ומדרכות מכיוונים שונים. בהגיעכם לצומת נא
להזהר מאוד מאוד! מוטב
להפסיד רגע בחיים מלהפסיד חיים ברגע – חישבו על זה מאחלות
לכולנו שנה בטוחה ורגועה ללא תאונות, חס וחלילה…. פרידה – רכזת גיל
הרך עדה – רכזת חינוך דביר |
|
|
מבט של צעירים
פרוייקט סיום הלימודים |
שישה סטודנטים סיימו השנה את התואר הראשון
במסגרת מסלול בנים לומדים. חמישה בני קיבוץ: טהר דותן, חן לניאדו, שחר ארז, נעם אמיתי
ועבדכם הנאמן. לקבוצה זו הצטרפה אירה
טפליצקי בוגרת נעל"ה, שסיימה תואר בהנדסת חשמל ומתגייסת כעתודאית
לצבא בחודש הבא.
כפרויקט סיום לעלון בחרתי לראיין אותנו,
הסטודנטים בוגרי קבוצת "סנונית". כל אחד בנפרד נשאל על לימודיו ואיך הוא
מסכם את חייו כסטודנט בדביר? דעתו על הסדר בנים לומדים והאם צריך לשנות בו משהו?
למה מרביתם של הסטודנטים המסיימים לא נשארים בקיבוץ? ומה הקיבוץ יכול לעשות בנדון?
בנוסף שאלתי על התוכניות להמשך וכמאמר השיר: האם 'הוא עוד ישוב'? לסיום, ביקשתי
מכל אחד לבחור את המקום האהוב עליו בקיבוץ, מקום שהוא "דביר בשבילו".
כאתנחתא, בין תשובותינו, משולב ראיון קצר שערכתי
עם אירה. כי לכל היבט קיבוצי, רחב ככל שיהיה, צריך את הפרספקטיבה הגלובלית.
התואר של טהר עסק בלימודי
מזרחנות ומדינת ישראל. מדובר בלימוד השפה הערבית – ספרותית ומדוברת, היסטוריה של
האיסלאם והמזה"ת, עם התמקדות במדינות בהן אתה מעוניין להעמיק את לימודיך.
לומדים על 50 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, או לדבריה: "לרכוש הערצה לדוד
בן גוריון, האיש והאגדה..."
איך את מסכמת את חייך
כסטודנטית בדביר?
אני חושבת שלהיות סטודנטית בדביר
זו זכות גדולה. ראיתי איך החברים שלי הסטודנטים צריכים להתמודד עם שכר דירה ועם
חיים עם שותפים. כל יום שחזרתי לכאן בירכתי על הכיף הזה שיש בלחזור למקום שהוא
במלוא מובן המילה – בית.
מה את חושבת על הסדר בנים
לומדים? מה היית משנה בו?
זהו הסדר הוגן למדי. אני לא
חושבת שהדרישות מאיתנו גבוהות מדי. שוב, זה כעין וכאפס מול מה שסטודנט אחר צריך
להתמודד איתו ביום יום. לא נראה לי שיש מה לשנות בו, זה הסדר שבא לקראתנו. גם כשיש
בעיות, התחושה היא שיש עם מי לדבר ושלא יסגרו דלתות בפניך.
מה את מתכוונת לעשות עם תואר
שכזה?
כרגע אין לי תוכניות לעסוק
במשהו שקשור לתואר הזה. אני מנסה לזרום הלאה ולבדוק כמה כיוונים. אולי בהמשך אצליח
לשלב את הלימודים בצורה כלשהי. אבל בלי תואר שני בתחום הזה, אין על מה לדבר.
למה לדעתך הסטודנטים המסיימים
לא נשארים בקיבוץ?
בשביל בחור או בחורה צעירים,
שכל החיים עוד לפניהם, הפיתוי לעזוב הוא די גדול. אני מרגישה שהמקום הוא כמו חממה
ובשלב זה מציתי את סגנון החיים הזה. אני צריכה להרגיש יותר עצמאית. זה לא מובן
מאליו שבחורה בת 27 לא יודעת להפעיל מכונת כביסה...
מה התוכניות להמשך? מה
התחושה?
אני עוזבת את הקיבוץ בשלב זה
והולכת לגור עם החבר שלי אילן במושב בית חרות, בשרון. אני עוד לא יודעת מה
יהיה בתחום התעסוקתי, אבל אני לא מודאגת. במקביל אני מתחילה קורס קריינות במכללה
למקצועות הקול בת"א, בתקווה שיום אחד עוד תשמעו ממני...
יש תחושה של התרגשות בעקבות
שינוי מאסיבי בכל תחומי החיים האפשריים. גם סיום הלימודים, גם מעבר דירה לאזור
אחר, לסביבה ואקלים שונים. בגלל שאני עם החבר שלי, הכל מקבל חשיבה אופטימית יותר.
שינויים הם לא תהליך קל לאף אחד, אבל הם תמיד לטובה בסופו של דבר.
היא עוד תשוב?
נחיה ונראה. הכל פתוח. אני
מאוד אוהבת את דביר ואת האנשים פה. זה המקום שבו גדלתי ותמיד ארגיש שהוא חלק ממני
בצורה כלשהי.
המקום שהוא דביר בשבילך?
אזור חברת הילדים, מאחורי
הגן, בעליה שמובילה לכיוון מה שהיה פעם "סנונית". וגם הח"ץ, מקום
בו גרתי וביליתי.
שחר מסיימת שלוש שנים כסטודנטית בדביר עם
רגשות אמביוולנטים. "מצד אחד" היא אומרת "גם לקיבוץ וגם לסטודנט,
המסלול הזה בהחלט חיובי. אבל מצד שני, אני מרגישה שלא לגמרי חוויתי את הפן החברתי
שבחיים הסטודנטיאליים, בגלל שלא גרתי בסמוך לאוניברסיטה".
את הסדר בנים לומדים היא
חושבת שצריך לשמר: "המסלול הוא לא יותר מדי תובעני. זה לא משהו שהסטודנט לא
יכול לעשות, בעיקר כשמשווים את זה לסטודנטים שחיים בבאר שבע."
"צריך לדאוג שתהיה
המשכיות למסלול הזה" היא ממשיכה "שהסטודנט ירגיש שיש לו סיבה טובה
להישאר כאן. המסלול צריך להתאים את עצמו לקיבוץ המשתנה. אני לא יודעת איך הדברים
יכולים להשתלב יחד."
מה למדת?
ספרויות זרות ובלשנות אנגלית.
זה מתחלק לשפה האנגלית, תחביר, היסטוריה של השפה, רכישת שפה אצל ילדים, המוח
והשפה. וחוץ מזה לומדים ספרויות זרות – אמריקאית, אנגלית ועוד...
תואר שכזה יכול להביא אותך
להוראת אנגלית, למי שבעניין (ואני לא) זה מעשיר מאוד את השפה, וזה יכול להוביל גם
לעסוק בתרגום או כתיבה. בתכל'ס, זה לא תואר שנותן לך מקצוע. צריך למצוא בו את
הנישה ולהתפתח בתחום.
עוד לא ממש סיימתי את התואר.
יש לי עוד סימסטר אחד. אני די חצויה – אנגלית זה משהו שתמיד עניין אותי וחשבתי שאמצא
את עצמי עוסקת בתרגום. אבל מצד שני, יש בי רצון לעשות דברים אחרים.
למה לדעתך הסטודנטים המסיימים
לא נשארים בקיבוץ?
חלק מהאנשים רוצים למצוא את
עצמם במקום אחר וזה לגיטימי. אני מאמינה שחלק יחזרו לכאן באיזו שהיא צורה בעתיד
הרחוק. צריך לבדוק את הנושא לעומק, כי חשוב שתהיה כאן שכבה צעירה.
מה התוכניות להמשך?
אני נמצאת בפרשת דרכים,
ועולות תהיות לגבי מה אעשה עם החיים שלי. אבל אני אופטימית. בשבועות הקרובים אקבל
החלטה לגבי מה אעשה בשנה הקרובה. מאחר ויש לי עוד מטלות באוניברסיטה, סביר שאשאר
באזור.
ומה המקום שהוא דביר בשבילך?
הכי אני אוהבת שבאים מהצומת
ורואים את הקיבוץ מרחוק, בין הגבעות. הגגות האדומים בולטים בין העצים, על רקע
היער. גם בעוד הרבה שנים, אם אהיה רחוק מכאן, התמונה הזו תמיד תישאר חרוטה
בזיכרוני.
גם בשביל חן, המקום
שהכי מסמל את דביר הוא אזור חברת הילדים "אזור הילדות שלנו, לשם גם חזרתי
לעבוד עם הילדים במהלך הלימודים שלי".
חן, נמצאת כרגע במהלך השנה הראשונה מבין
שנתיים של התמחות כרואת חשבון. היא סיימה לאחרונה שנת השלמה באוניברסיטה, בנוסף
לעוד שלוש שנות לימודים בכלכלה וחשבונאות. היא עובדת ברוב השבוע במשרד רו"ח
בת"א.
"אחלה של חיים" היא
מסכמת, כשאני שואל אותה על החיים הסטודנטיאליים בדביר "מומלץ לכל מי שלומד
כאן באזור. ההסדר מעולה! צריך להמשיך בהסדר הזה ולהביא כמה שיותר סטודנטים, כי זה
גם טוב לסטודנטים וגם טוב לקיבוץ".
אולי יותר מכולנו היא יכולה לענות
בקלות על השאלה "מה עושים עם תואר שכזה? משום שלימודיה אכן מובילים למקצוע
ביד. בסוף השנה השנייה ללימודיהם מגיעים נציגים מהמשרדים הגדולים של רואי החשבון,
אוספים קורות חיים, עורכים ראיונות, כך שבאמצע השנה השלישית, כולם סגורים על
מקומות עבודה להתמחות. "הלימודים קשים מאוד ומתישים, אבל היה מעניין. עכשיו
סיימתי את שנת ההשלמה ונשאר לי רק לעבור את הבחינות החיצוניות של מועצת רואי
החשבון".
למה הסטודנטים לא נשארים?
הקיבוץ לא עושה מספיק כדי
לשכנע צעירים לחזור לקיבוץ וזה חבל. באופן אישי, העבודה שלי היום היא במרכז. אולי
בעתיד אחזור לנגב.
איך התחושה לעזוב?
זה עצב מעורבל בשמחה. אני
אוהבת את המקום, אבל אין מה לעשות, צריך להמשיך הלאה ולעזוב את החממה שגדלתי בה.
זה מקום טוב לחיות בו, יש בו איכות חיים אדירה.
היא עוד תשוב?
בספק.
|
אירה הגיעה לארץ כחלק מהמרידה
שלה כנערה אוקראינית בגיל ההתבגרות. בכיתה י', היא וחברה שלה הלכו למבחנים של
הסוכנות ("סתם, כי הציעו לנו")
וכשתוצאותיו של המבחן הגיעו להוריה, הם הודיעו לה נחרצות שהיא
"עברה, אבל לא נוסעת". למרות תחנוניהם, היא החליטה כן לטוס ונחתה הישר
במוסד החינוכי שבקיבוץ שובל. יחד עם קבוצת נערים אחרים שעלו ללא הוריהם
(נעל"ה) היא עברה שוב את כיתה י' בארץ ("כי ככה הולך הפרויקט")
וסיימה כבוגרת י"ב את ביה"ס במבואות הנגב. קיבוץ דביר הוגדר כקיבוץ
המאמץ של קבוצת הנערים הללו, ואירה מצאה בבית משפחת צ'ביק, בית חם
ואוהב. איך הגעת לדביר אחרי שסיימת
י"ב? בסוף י"ב הקיבוץ הציע
למי שרצה לבוא ולגור פה. עוד לא ידעתי מה קורה עם הלימודים שלי, לכן הייתי כמה
חודשים בכפר סבא ובאוקטובר 2000, שבוע לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה באתי
לכאן. למה רצית ללכת לעתודה? ההורים רצו שאלמד, הם פחדו
שאלך לצבא. הם רצו שאלמד תעשיה וניהול, אפילו התקבלתי לטכניון למקצוע הזה, אבל
בסוף החלטתי ללמוד הנדסת חשמל. זה משהו שכבר מכיתה ט' ידעתי שאני רוצה ללמוד.
מעניין אותי המתמטיקה והפיזיקה. |