עלון
מספר 34, פורסם באינטרנט
ב- 4/12/03
עזרא
שני ז"ל – שמונה
שנים לפטירתו
משולחנה
של ועדה -
מערכת החינוך
בשנים הקרובות
פסטיבל הזמר בני
שמעון
|
שיר זה נכתב
לפסטיבל הזמר
אך לא נמצא לו מלחין. מילותיו
הוקראו בפסטיבל. לשיר / מלים: יעל בלבן
|
||
|
לשיר כאילו אין גזרות
בפתח, לשיר כאילו אין כאב
ורצח, דיווחים בשטח, חרדות ומתח, רק שלווה. |
לשיר
כאילו מחיצה
נופלת, לשיר כאילו שחזר הילד, הנה הוא בדלת, התמלאה משאלת לבבה. פזמון: לשיר עם כל
הלב, עם הכאב, למרות הליל המתקרב, האכזבה, לשיר בקול צלול, עם
כל הגוף, זה כמו לבכות,
זה כמו לעוף, לשיר באהבה. |
לשיר כאילו העתיד
בטוח, לשיר כאילו שהכל פתוח, האורות כבו אך מנשבת רוח של תקווה. |
שיר
זה נכתב ע"י טל
חורש, הולחן ע"י
בועז בר- סיני והושמע
בפסטיבל.
נופר
|
הנה
חמש שנים כבר נאספו
אליך, קשה
להאמין איך שהזמן
עבר מהאתמול,
דרך משעול חלומותיך פוסעת
את אל דרך המחר. פזמון: בת שלי ילדתי לך אשא
תפילתי ילדת טבע
וכפר פרח מים
– נופר. |
את הושטת
לי ידך הקטנה, את לימדת
אותי איך לצעוד
לראשונה, בעולם
של ילדות נהדרת, אך הפעם
בתור מבוגרת. את הוספת
לי גוונים לעונות
השנה, צבעו
האפור של הסתו
השתנה, גם החורף
כבר לא כל-כך קר
ועצוב, והחום
של הקיץ הפך לזהוב. |
חזרה
לתפריט העלון
דוד רוט ז"ל – חלפה
שנה
דוד נולד
בהוואנה קובה בשנת
1934. הוריו
היגרו מרוסיה ומפולין
וכמו יהודים רבים
רצו להגיע לארה"ב,
אך מכיוון שמיכסת
ההגירה נסגרה הגיעו
לקובה כתחנת ביניים. בסופו של
דבר נשארו בקובה
שם נוצרה קהילה
יהודית פעילה שכללה
בתי ספר, בתי כנסת
וכו'.
דוד התחנך
בגן ילדים "תרבות",
בביה"ס היהודי
ואח"כ בתיכון מקצועי
קובני. ב-1947
הצטרף לשומר הצעיר
והיה מאוד פעיל
בתנועה.
ב-1954 נסע לישראל
ל"מכון למדריכי
חו"ל מטעם הסוכנות
היהודית, מכון
שמטרתו להכשיר
מדריכים צעירים
לפעול בתנועות
הנוער היהודי בגולה.
ב-1956
עזב דוד את קובה
ויצא להכשרת "החלוץ"
בהייטסטאון, ניו
ג'רסי בארה"ב. זה היה משק
קיבוצי בזעיר אנפין
בו חברי השוה"צ
מארה"ב, קנדה, מקסיקו
וקובה עבדו במשך
שנה כהכנה לעלייתם
לארץ. שם
בהכשרה פגש את
יפה, הם
נישאו ועלו לארץ
בסתו 1957 הישר לקיבוץ
נחשון, שם הגשימו
חברי הגרעין של
יפה . אחרי ארבע
שנים החליטו לעבור
לדביר, בו היו חבריו
של דוד מהתנועה
בקובה.
בדביר
עבד דוד שנים
רבות בחקלאות,
תחילה בשלחין בגידול
תפו"א אח"כ בגידולי
מספוא לפרות – סלק
סוכר, אספסת ועשב
רודוס. כן
עבד בחליבה ברפת. כחקלאי למד
על מחלות צמחים
במכון ויצמן ברחובות. בשנותיו
המאוחרות עבד בנגרית
והיה אחראי על
תחזוקת בתי הילדים.
דוד התעניין
מאוד בהיסטוריה
המודרנית, היה
אוטודידקט ולמד
בקורסים באוניברסיטת
בן גוריון. היה בקי במיוחד
בהיסטוריה של המהפכה
הספרדית וההיסטוריה
של קובה.
במשך
כל שנותיו בקיבוץ
היה דוד מעורב
ופעיל בחיים הפוליטים
בישראל ונשלח ע"י
מפ"ם לנהל את הסניפים
בקרית גת, קרית
מלאכי ובאר שבע. לכל מקום
שהגיע התחבב מיד
בגלל מזגו הנעים,
חריצותו ויושרו
הפנימי.
הוא האמין שמפלגה
פוליטית תלויה
באנשים שמצביעים
עבורה, על כן ראה
חשיבות מכרעת בבניית
הסניפים בערים
שיהוו מועדון נעים
למפגש רעים. הוא השקיע
מאמץ בהפעלת חוגי
בית וסמינרים בבתים
פרטיים ובפגישות
בלתי פורמליות. בבאר שבע
הקים דוד את מועדון
"צוותא", כסניף
של "צוותא ת"א",
שם נערכו מופעים
וקונצרטים. הוא אירגן
קבוצת מתנדבים,
לאו דווקא חברי
מפ"ם, שמדי חודש
שכרו אולם העמידו כסאות ומכרו
כרטיסים. כל מי שהשתתף
זוכר תקופה נפלאה
זו, את העשיה והחברותא.
דרך
מפ"ם ומר"צ פגש דוד אנשים
מקובה שהגיעו לישראל
דרך המכביה, או
ללימודי חקלאות
וכיו"ב.
רובם התארחו בביתו
בדביר. הוא
אירח גם את חברי
המפלגה הקומוניסטית
הקובנית שהגיעו
לישראל כאורחי
מפ"ם, כי באותה
תקופה נותקו היחסים
הדיפלומטיים בין
קובה לישראל בעקבות
מלחמת יום הכיפורים
ב- 1973.
דוד חלם
תמיד לשוב ולבקר
בקובה, דבר שלא
התאפשר עד שהרוסים
עזבו את קובה. כאשר זה קרה
והתחילו לעודד
תיירות לשם הצליח
דוד להשיג ויזות
עבור קבוצה ראשונה
של חמישה ישראלים
ילידי קובה. בעת הביקור
נפגש דוד עם הקהילה
היהודית ויהודים
רבים פנו אליו
שיעזור להם לעלות
לארץ. הוא
הכין רשימת משפחות
כאלה והחזיק רשימה
זו תמיד בכיס חולצתו. באותו הביקור
הוא נפגש גם עם
חברי המפלגה הקובנית,
שבחלקם היו אורחיו
בעבר.
ב-1992,
בעקבות ביקור האפיפיור
בקובה, ארבעה צעירים
קיבלו רשות להגיע
לישראל לצורך
"לימודי דת". מכאן החלה
העליה המחודשת
של יהודי קובה
ודוד היה אחראי
לקליטתם בישראל.
במרץ
93 הקים את "דסק קובה"
בברית העולמית
של מפ"ם, היום מר"צ.
באוקטובר
93 נערכה פגישה בביתה
של חברת מפ"ם מוניקה
פולק שהייתה אחראית
על יחסים בינלאומים. שם פגש דוד
את מרגריטה זאפאטה,
נכדתו של המהפכן
המקסיקני האגדי
אמיליאנו זאפאטה. פידל קסטרו
גר בבית אביה בזמן
גלותו מקובה לפני
המהפכה, על כן חש
מחוייבות למרגריטה,
שלמדה עורכות דין
בקובה והיתה סמוכה
על שולחנו. דוד הוציא
את רשימת שמונה
המשפחות היהודיות
וביקש שתפנה לקסטרו
שיאשר עליתם לארץ. בסופו של
דבר כל המשפחות
הללו הגיעו לישראל.
באפריל
94 הגיעה קבוצת העולים
הראשונה מקובה
והופנתה למרכז
הקליטה "יעלים"
בבאר-שבע. מאז מגיעים,
כמעט מדי חודש,
קבוצות קטנות מקובה
שנשלחות למרכזי
הקליטה בבאר שבע,
אשקלון וחדרה. דוד היה
בקשר כמעט יומיומי
איתם כדי לעזור
ולהקל את קליטתם. אחד הדברים
החשובים שעשה למענם
היה לסדר להם דיור
ציבורי בשכר דירה
מוזל, ע"י התערבותה
של שרת הקליטה
דאז יולי תמיר.
בנובמבר
94 השתתף דוד בועידה
בינלאומית שנערכה
בקובה ודנה בבעיות
המזה"ת.
את הועידה אירגנה
המח' האפרו-אסיינית
במשרד החוץ הקובני
– המכון לאחוות
עמים ICAAP. בינואר 96 הוזמן
שוב לקובה על-ידם.
בשנת
97 נסע לקובה עם קבוצת
אנשי עסקים ישראלים
שרצו להקים מרכז
בריאות בקובה.
בפברואר
99 הוזמן שוב ע"י
ICAAP בכדי לקבל
מדליה של סולידריות
כהוקרה על פועלו
למען ארץ מולדתו,
וזאת בחסות פידל
קסטרו.
נסיעתו
האחרונה לקובה
היתה בנובמבר
2002, מספר שבועות לפני
פטירתו, לועידה
בינלאומית בנושא
הסיכסוך במזה"ת.
בכל
אחת מנסיעותיו
לקובה נפגש דוד
עם נציגי המימשל
כדי להציג את בעיות
המזה"ת בהיבט הפרו-ישראלי
וכדי להציע את
עזרתה של מפ"ם לעם
הקובני, ותמיד
דאג להיפגש עם
הקהילה היהודית
ולהעביר מכתבים
ממשפחותיהם בארץ. דוד לעולם
לא חדל לאהוב את
הארץ בה נולד. הוא עזר עם
משלוחי מזון ותרופות
בעת סופות ההוריקן
הפוקדות את קובה,
וניסה לשכנע את
ממשלת ישראל להצביע
נגד האמברגו באו"ם
ע"י השתתפות בהפגנות
מול השגרירות האמריקנית
ובפגישות במשרד
החוץ. הוא
הציע לממשלה להקים
דסק לעניני קובה
בישראל באמצעות
קונסוליה של מדינה
אחרת. ואכן
הממשלה הקובנית
הכירה במאמציו
והעניקה לו את
המדליה.
בינואר
97 נאלץ לעבור ניתוח
לב דחוף להצלת
חייו והוחלפו שני
מסתמים שנפגמו. רופאיו ניבאו
שלא יחזור לאיכות
החיים שהיתה לו. אך בזכות
האופטימיות התמידית
וחוסנו הפנימי
הוא חזר לפעילות
רגילה תוך חצי
שנה.
במרץ
99 עבר ניתוח לב נוסף
להחלפת אחד המסתמים
שדלף, ושוב החלים
וחזר לעיסוקיו
הרגילים.
דוד היה
איש חזון ובעל
אמונה עמוקה, הוא
האמין בציונות,
בסוציאליזם ובאחוות
העמים. הוא
עשה כל מאמץ לפעול
להשגת מטרות אלו,
לבנות עולם טוב
יותר. הוא
לא היה דוגמטי
וכשראה שהדברים
אינם ראליסטים
או ברי השגה היה
מנסה להתאים את
מטרותיו למציאות
המשתנה.
היה
אדם נעים הליכות
שניסה לשכנע אחרים
בשקט ובהומור. לעולם לא
כפה את דעותיו
בכוח.
דוד היה,
בראש ובראשונה
אדם שאהב את משפחתו,
היה גאה באשתו,
בילדיו ובנכדיו,
ונתן לכולנו להרגיש
זאת בכל הזדמנות. הוא רצה שהמשפחה
תשאר תמיד מאוחדת.
ביום
א' 1 בדצמבר 2002, בביתו,
שבועיים אחרי שחזר
מקובה, שכב לנוח
ולא קם. השאיר
אחריו אישה אבלה,
ארבעה ילדים, שישה
נכדים ונכד נוסף
שנולד כמה ימים
לאחר מותו, ואין
ספור חברים אוהבים.
יהי
זכרו ברוך!
משפ' רוט
פתחה אתר באינטרנט
לזכרו של דוד
רוט.
האתר
הוכן ע"י בנו
הבכור אורי
וחברתו בקנדה.
כתובת
האתר: http://www.davidrot.com/
ניתן
להיכנס לאתר
גם דרך דף
הבית של דביר.
ביום
חמישי הקרוב
11.12.03 תתקיים אזכרה
לדוד.
בשעה
16.00 – ירידה לבית קברות
וגילוי מצבה.
בשעה
18.00 – "מספרים על דוד"
– ערב לזכרו באטריום.
המועדון
יהיה פתוח לרשות
המשתתפים.
מוקירי
זכרו מוזמנים!
חזרה
לתפריט העלון
עזרא שני ז"ל
שמונה
שנים לפטירתו
מה,
זה יתכן? זה נראה
ממש כאילו ידעת
שהכל
עוד ילך ויסתבך,
יסתבך וילך...
בקיבוץ,
בארץ, בעולם כולו.
ואתה
שתמיד היית כל-כך
אופטימי, ו"יהיה
בסדר"!
היית
חזק מכל דבר. אולי בפנים
פנימה הרגשת וחשת
שזה
הזמן להסתלק ולא
להיות בכל הבלגן.
ומיד,
שניה אחרי זה, זה
נראה לא הגיוני
–
לוותר
על כל-כך הרבה רגעים
ומפגשים כאלה נפלאים
ומרגשים
עם ארבעת הבנים.
וכך
בכל פעם שיש בשביל
מה, וכדי להיות,
זה ברור
שאיפה
שהוא מלמעלה אתה
מסתכל, מחייך בזווית
הפה,
העיניים
דומעות, כמעט שומעים
את השיעול הכל-כך
מוכר וזה – נעלם!
שמונה
שנים זה הרבה, והמון
דברים קורים
ועוד
יקרו, ולכן זה לפעמים
כאילו רק קרה!
וכשסופרים
זה שמונה.
יש
זכרונות, יש לנו
שאלות, יש געגועים
לדעות
ולחוכמות. יש געגועים
לשמות החמים והכינויים,
אבל
הנחמה היא תמיד
ארבעת הבנים:
בכל
אחד יש משהו ויותר
ממך, וכך בעצם אתה
תמיד
נמצא.
אוהבים
אותך
המשפחה.
חזרה
לתפריט העלון
משולחנה
של ועדה
מערכת
החינוך בשנים
הקרובות
|
|
בשבועות
האחרונים עסקנו,
במלוא המרץ, בהכנת
התקציב לשנת 2004 ובמקביל
– בהכנת תוכנית
עיסקית לענף החינוך
בדביר. העיסוק
בשני הנושאים במקביל
דרש מאיתנו חשיבה
לטווח הקצר והארוך,
בדיקת המצוי והגדרת
הרצוי וכל זה במגבלות
הקשיים הכלכלים
ובחיפוש דרכים
לפריצה קדימה ויציאה
למרחב חדש ומתאים
לנו יותר.
פה המקום
להודות ליאיר
– רכז המשק (בתהליכי
כניסה לתפקידו)
שהצליח להוציא
מאיתנו חשיבה מאומצת,
תיכנון עבודה רב-תחומי
וראיה מרחבית ע"י
כך שהנחה אותנו
והעמיד לו"ז קצר
ומחייב.
לפניכם חלקים
נבחרים מתוך התוכנית
העיסקית שהוצגה
השבוע במועצה הכלכלית:
היעדים:
1.
קיום מערכת
חינוך חזקה בדביר
חיוני להמשך התפתחות
חיי הקהילה.
2.
דגש מיוחד
על קיום מערכת
הגיל הרך שתהיה
מקור משיכה למשפחות
צעירות ותהווה
תשתית להקמת שכונה
קהילתית.
3.
מערכת חינוך
יעילה, מתפתחת,
איכותית, מבוקרת,
אטרקטיבית וייחודית.
4.
מעורבות קהילה
+ מערכת החינוך.
5.
התאמת המיבנים
וסביבתם לקליטת
השכונה הקהילתית.
המטרות:
המצב
הדמוגרפי בדביר
משפיע על צימצום
הילודה, על כן מערכת
הגיל הרך זקוקה
להשלמה ע"י קליטת
ילדים מבחוץ. עד למועד
הפעלת השכונה הקהילתית,
בעוד מספר שנים,
יש לדאוג לקיים
מסגרות חינוכיות
מלאות בגיל הרך,
שיורכבו מילדי
דביר וילדים שיקלטו
מבחוץ.
כמה
ילדים יש לנו בגיל
הרך?
בבית התינוקות –
5 ילדי דביר ו – 3 ילדי
חוץ. ניתן
לקלוט עוד 3 – 4 ילדים.
בפעוטון –
2 ילדי דביר ו – 12 ילדי
חוץ.
בגנון –
4 ילדי דביר ו – 6 ילדי
חוץ. ניתן
לקלוט עוד 6 – 8 ילדים.
בגן –
18 ילדי דביר ועוד
6 ילדי חוץ. ניתן לקלוט עוד
4 ילדים.
הגברת
הקליטה
עלינו
לעשות מאמץ להגברת
קליטת ילדים למערכת
הגיל הרך (כי בנושא
הילודה בדביר קשה
לנו מאוד להשפיע...).
אוכלוסיית היעד
העיקרית לקליטה
– מלהבים – הישוב
הקרוב אלינו ביותר.
אמנם
יש בלהבים מסגרות
לגיל הרך העונות
על הביקוש, וגם
כיוון הנסיעה של
ההורים לעבודתם
לא תמיד מתאים,
בכל זאת אנחנו
מציעים חינוך איכותי,
במסגרות קטנות
(יחסית), במרחבים
פתוחים, בליווי
מקצועי מעולה והעיקר
צוות עובדות מנוסות
ומסורות.
כדי
לאפשר את הרחבת
הקליטה הגמשנו
את מועדי הקליטה,
במיוחד בגילאים
הצעירים ביותר,
ואנו שוקלים הארכת
שעות הפעילות של
היחידות החינוכיות
עד שעה 17:00 למשפחות
הזקוקות לפתרון
זה.
ולסיום
– על כל מערכת הגיל
הרך, קליטת ילדי
החוץ, שיבוץ העובדות,
היעוץ, הליווי
וההדרכה אחראית
פרידה העוסקת
בכך כבר שבע שנים
בהצלחה רבה, והיא
ממשיכה בכך במרץ
מחודש ועל כך התודה
מכולנו.
עדה
– מנהלת החינוך.
חזרה
לתפריט העלון
חדשות מהמרפאה:
בימים אלו
נעשו שינויים בהיקף
כוח האדם במרפאה
– דפנה עובדת יומיים
בשבוע בלבד, סמדר
ממשיכה לעבוד מלא.
בשלב זה אין שינוי
בשעות הקבלה במרפאה.
החברים מתבקשים
להקפיד לפנות בשעות
הקבלה.
לתשומת ליבכם
– המרפאה עשויה
להיות סגורה מחוץ
לשעות הקבלה עקב
ישיבות, סידורים
וכדומה.
בברכת
בריאות שלמה!
האחיות
גזור ושמור # גזור ושמור
# גזור ושמור
# גזור ושמור
# גזור ושמור
# גזור ושמור
תזכורת
חשובה:
חיוג מקוצר
לשורש:
88-240 מוקד שירות.
88-666 מוקד חירום.
(לא מחייגים
9 לפני חיוג מקוצר)
מוקד חירום
מטלפון נייד *767 .
מספר
מנוי קיבוץ דביר
43002.
חזרה
לתפריט העלון
איך הגענו
לכאן? (3)
סיימתי את
המאמר הקודם במציאות
המשברית שנוצרה
בקיבוצים בסוף
שנות ה-80 כאשר תודעת
המשבר הכלכלי היכתה
במנהיגי הקיבוצים.
חלקם נשברו ועזבו
והיו שניסו להתמודד. כאמור, יותר
ויותר קיבוצים
נכנסו לקשיים,
אך רק המנהיגים
הקיבוציים היו
מודעים למצב. חברי
הקיבוצים בדרך
כלל המשיכו להתנהל
כרגיל, מבלי לחוש
את גודל הסכנה
האורבת בפתח. שני
גורמים עזרו למציאות
החדשה להגיע לתודעת
החברים: חריש איטי
ועמוק של יהודה
הראל שישב באותם
ימים במרכז ההדרכה
של אפעל. להערכתי,
מתוך דאגה כנה
לגורלו של הקיבוץ
הוא הציע מהלכי
שינוי בסידרה ארוכה
של מאמרים בעיתון.
מטרתו היתה לדחוף
את החברים להתנהגות
יותר כלכלית, כדי
להצליח להתמודד
עם המשבר הכלכלי
(כמו, ענפים כמרכזי
רווח). נדמה שהתכוון
לוותר על אי אלו
מאפיינים של הקיבוץ,
כדי להציל את הערכים
החשובים. כשהדברים
יוצאים לאור אין
לכותב יותר שליטה
עליהם ואין לדעת
כיצד ישפיעו.
אבל היה מהלך
נוסף באותם הימים
שהיה יותר דרסטי,
והשפעתו על חברי
הקיבוצים היתה
הרבה יותר מהירה
וחזקה. כוונתי
לפרשת בית אורן.
מדובר בקיבוץ שכבר
שנים רבות קודם
לכן היה חלש לפחות
מבחינה דמוגרפית
וניהולית, והמשבר
של אז הביא אותו
אל סף קריסה. במקום
לרכז סיוע מסיבי
לקיבוץ החלש כמקובל
עד אז, הוחלט בתק"ם
שאין לקיבוץ שום
סיכוי ויש לפנות
משם את שיכבת הוותיקים.
האם זה נבע מחוסר
יכולת של התנועה?
אולי מפניקה של
בעלי תפקידים?
להערכתי מישהו
שם החליט לנצל
את המקרה, כדי לזרוק
את עובדת קיומו
של המשבר ישר בפרצופם
של כלל חברי הקיבוצים
וכך להכניסו לתודעתם.
כלומר, היה כאן
מעין תהליך חינוכי,
או יותר נכון טיפול
בהלם. גם אם לא זו
היתה הכוונה, נראה
שהטיפול הצליח,
אולי הרבה מעבר
למצופה. כמעט בבת
אחת קיומו ועתידו
של הקיבוץ וחבריו,
נתפסו בעיניהם
כלא מובטחים. היה
פה מעבר
מהיר של חברי הקיבוצים
(החלשים) מעודף
של ביטחון עצמי,
לחוסר ביטחון בעתיד
שלהם ובסיכוי לקיום
הוגן של כלל החברים
במקום עד יומם
האחרון. בקיבוצים
החזקים תחושה זו
יכלה עדיין להישאר
מתחת לפני השטח,
והאיום לא היה
מוחשי. אבל משלב
זה, כל קיבוץ שייכנס
למשבר, יראה מיד
לנגד עיניו את
האיום של בית אורן.
בהמשך, לפעמים
כלל לא יהיה צורך
במשבר כמנוף לשינוי.
יהיו קיבוצים שעצם
האיום בסכנה של
משבר, תספיק למובילים
להתניע תהליך של
שינוי. ברקע היה
גם תהליך המעבר
ללינה המשפחתית.
המהלך שהושלם בראשית
שנות ה-90 תחת הטילים
של סאדם חוסיין,
לא היה מחובר ישירות
למציאות המשברית.
ובכל זאת מהלך
של שינוי מהותי,
לא היה זיכרון
רחוק ומטושטש.
כמובן בית
אורן לא היה הקיבוץ
החלש היחיד. היו
עוד קיבוצים משבריים
(כמו תמיד), וכל אחד
מהם התמודד עם
קשייו בדרכו שלו,
אבל אולי עם פחות
עזרה תנועתית.
לא מדובר בסוג
אחד של חולשה. במקום
אחד היתה בעיה
כלכלית חריפה,
במקום אחר בעיה
של מבנה דמוגרפי,
בקיבוץ נוסף ריבוי
עזיבות, במקום
אחר בעיה חברתית,
או בעיית ניהול,
או חברים שעבדו
בחוץ. כל אחד מהקיבוצים
הללו, חיפש לעצמו
מסלול יציאה מקשייו.
בהדרגה (תוך משברים)
נמצאו דרכים שונות
שתאמו את הבעיות
השונות בהן נתקלו
אותם קיבוצים.
חלק מהפתרונות
לא היו ממש קיבוציים,
ולעיתים אף חרגו
מאד מהקונצנזוס
הקיבוצי, אך קשה
לשפוט מצוקה. היות
והביטחון העצמי
אבד, והתנועות
גם הן היו לפעמים
במבוכה, נעזרו
חלק מהקיבוצים
הללו במומחים חיצוניים.
המומחים הללו לא
היו חברי קיבוץ,
והשתמשו לעתים
בשרלטנות בניסיון
האירגוני שלהם
מהתעשיה או ממוסדות
המדינה. במקום
להתאים זאת לקיבוצים,
היה יותר קל להתאים
את הקיבוצים לתיאוריות
שלהם. לא היה קשה
מדי לשכנע את הקיבוצים
המשבריים, כי הם
היו בתחושה של
אובדן דרך. אחד
הרעיונות האופנתיים
של אותה תקופה
היה ההפרטה. היא
הגיעה מהעולם הגדול,
והחלה בהדרגה לתפוס
תאוצה גם בארץ.
זהו רעיון שיקרי
ומטעה. תאצ'ר טענה
בזמנו, שאין דבר
כזה "חברה" - יש
רק פרטים, ולכן
יש לחלק את רכוש
המדינה לכלל האזרחים.
בפועל רוב הנכסים
של הציבור הגיעו
לידיהם של העשירים,
שהתעשרו יותר.
העניים לעומת זאת
נעשו יותר עניים.
רעיון "נפלא" זה
הוחדר גם אל הקיבוצים
ובהדרגה הפך לאופנה
שכולם מאמצים,
בין אם צריך ובין
אם לא. כך נוצר גל
ההפרטות הראשון
בקיבוצים, בראשית
שנות ה-90 זה הגיע
באותו זמן בערך
גם אלינו. מה קרה
אצלנו, ואיך התפתחו
העניינים בקיבוצים
ובתנועות בהמשך?
על כך במאמר הבא.
מושי
חזרה
לתפריט העלון
נראה
לי שהכי טוב להתחיל
ביומן-מזכירות
שיצא לפני שש שנים.
גם אז, כמו עכשיו,
הייתי עסוק בחיפושי
דירה. עכשיו אני
מחפש דירה רק לעצמי
בתל-אביב, ואז חיפשתי
דירה בסן-פרנציסקו
יחד עם חברה (מי
אמר שאנחנו משתפרים
עם השנים?). באותה
תקופה קיבלתי בדואר
את יומן המזכירות
שהכיל את המשפט
הבא: "בני רותם
סיים שנת חופש
והודיע על עזיבה".
הניסוח ההוא קצת
הטריד אותי, וזה
די מפתיע שאחרי
שנה וחצי מחוץ
לקיבוץ ובצד השני
של כדור-הארץ, הטריד
אותי מה יגידו
ומה יחשבו בקיבוץ.
זה
משהו שמלווה אותי
די הרבה – המחשבה
הזו של "מה יגידו?".
כאילו זה אחד הערכים
החשובים שהחדירו
לי מילדות (ואולי
זה כך גם אצל בני
קיבוץ אחרים), משהו
שמהווה לעיתים
שיקול בהחלטות
ובמעשים שלי בקיבוץ.
וגם עכשיו, כשאני
באמת עוזב, בלי
התחפושת המגוננת
של שנת החופש, זה
מטריד אותי. מה
יגידו? מי ישמח
ומי יתאכזב? מי
יוסיף אותי לרשימת
העוזבים כדי להראות
שהשינויים לא משאירים
כאן את בני הקיבוץ?
ומי יגיד שאולי
אם היו נותנים
יותר אז היינו
(בני הקיבוץ) נשארים?
ואולי זה בכלל
לא מעניין אף אחד
ולא יגידו כלום?
(בינגו!).
כנראה
שזה חשוב לי משום
שהקיבוץ חשוב לי.
וזה עוד יותר קשה
כשאני עוזב. סיימתי
עכשיו חמש שנים
של חיים בקיבוץ
כסטודנט (בשלושה
הסדרי סטודנטים
שונים) ולמרות
שלאחרונה די התנתקתי
ממעורבות, עדיין
מאוד אכפת לי ממה
שקורה בקיבוץ ומהאנשים
כאן.
אני
רוצה לסכם בכמה
מילים את ההרגשה
שלי כסטודנט וכבן
קיבוץ ואת הגישה
שלי להסדר הסטודנטים.
כשחזרתי
מחו"ל הייתי מאוד
פעיל, עבדתי מול
המון אנשים (הורים,
נערים, בעלי תפקידים)
והרגשתי שיש פתיחות
רבה והמון רצון
לעזור. למדתי גם,
שכשיש נושאים חשובים
(חדרונים, 120 וכו'),
אפשר, עם קצת מאמץ
וגישה מתאימה,
לקדם אותם וליצור
שיתוף פעולה עם
הגורמים המתאימים.
ייתכן שהיום, בעקבות
השינוי ומתחים
שונים שנוצרו,
יותר קשה לקדם
דברים, אך נראה
שלעיתים חברי קיבוץ
מעדיפים להתייאש
ולהאשים אחרים
על פני ניסיון
נוסף ושינוי גישה.
בכל מקרה, בתקופה
שבה הייתי יותר
מעורב, נהניתי
מאוד ושמחתי לגלות
כל פעם מחדש שאנשים
מוכנים לעזור ולתרום
מזמנם למען מטרות
שאינן נוגעות רק
להם.
לגבי
הסדר הסטודנטים,
הרגשתי שההסדר
מאפשר לכל סטודנט
גם להיות מעורב
בקיבוץ וגם להרגיש
קצת עצמאות וניתוק.
כל סטודנט יכול
לבחור את המינון
המתאים לו. אני
מרגיש שהתקופה
הזו איפשרה לי
לבחון את עצמי
בקיבוץ, האם זה
מתאים לי? איזה
מקום עבודה מתאים
לי ועם אלו אנשים.
אחת
הדרכים החשובות
לשילוב סטודנטים
בקיבוץ היא לאפשר
להם לעבוד במקום
עבודה שקשור לתחום
הלימודים שלהם
והיוזמה בתחום
הזה צריכה להיות
הן של הסטודנטים
והן של בעלי תפקידים
ומרכזי ענפים.
אבל
עכשיו הגיע הזמן
לעזוב. יש דברים
בקיבוץ שאני שמח
להיפטר מהם, יהיו
המון דברים שיחסרו
לי ובטח
שעוד אתגעגע לירוק
ולשקט.
תודה
לכל מי שאי-פעם
עזר לי, סליחה לכל
מי שאי-פעם פגעתי
בו, ומי שיש לו מה
להגיד על הדברים
הנ"ל, מוזמן להתקשר.
עוזב
ומודה
בני
חזרה
לתפריט העלון
ג'ונגל הדיור
נושא
הדיור הפך אצלנו
לג'ונגל אמיתי
– "כל דאלים גבר":
החזקים
טורפים את החלשים,
מי שצועק ולוחץ
משיג, מי ששייך
לעדר – נהנה מחסות
וגיבוי ולמי שיש
מקורות "מים ומזון"
מחוץ לג'ונגל – הולך
ומתחזק, הולך ומרחיב
נחלתו.
פעם,
לא לפני הרבה זמן
ידענו לנהל את
נושא הדיור תוך
התחשבות ולא מתוך
התחשבנות. בתחילה התקדמנו
לפי ותק וגיל, ולאו
דווקא לפי גודל
המשפחה.
גם רווקים ובודדים
זכו לדיור בהתאם
לגילם וותקם.
כשנכנסה
הלינה המשפחתית
השכלנו לבנות תור
חדש ששולבו בו
גם הוותק והגיל
וגם הרכב וגודל
המשפחה.
רובנו הבנו והסכמנו
על כך שנוספו נתונים
חדשים הדורשים
דיור מתאים לכל
המשפחה, ואכן גם
במשימה זו הקיבוץ
עמד יפה (למעט שתי
חברות להן טרם
ניתן הפתרון ע"פ
הסדר זה).
אמנם לא כולם
זכו לדירה גדולה
ומרווחת, בה לכל
ילד חדר משלו, אבל
תנאי המגורים בהחלט
סבירים.
בשנים
האחרונות נקלענו
למשבר כלכלי והקיבוץ
החליט לסגור את
תקציב הבניה לזמן
בלתי ברור. החברים איבדו
אמון ותקווה ואלה
שהרגישו מצוקה
אמיתית החלו לחפש
"דרכים עוקפות-מצב"
כדי להיטיב את
תנאי הדיור שלהם. הפתרון הראשון
שעלה על הפרק היה
– תרחיבו את ביתכם
והקיבוץ יחזיר
לכם כסף, בהתאם
ליכולתו ובהתאם
לסטנדרט שנקבע. מכאן התחיל
הבלאגן.
למי מחזירים ומתי?
ומה עם אלה שלא
קיבלו עדיין פתרון? קבוצות דיירים
הצליחו להעביר
החלטות קיבוץ לאישור
הרחבה והקיבוץ
השקיע כספים בתיכנון. אז נשאלת
השאלה לאן הכסף
בעצם מופנה ומהם
סידרי העדיפויות?
לזה אני קוראת
ג'ונגל.
המצב,
נכון להיום, יצר
מערכת לחצים אדירה
על הקיבוץ ויש
תחושה שאף אחד
לא מוכן לקחת אחריות
ולעשות סדר בנושא.
בשיחת
הקיבוץ על בניה
פרטית, שהתקיימה
לפני שלושה שבועות,
התגלה קיבוצנו
בשיא כיעורו. הפסקנו להתחשב
זה בצרכים של זה. כל אחד דיבר
כאילו רק לו יש
בעיה והיא הכי
חשובה בעולם. "רק לי קשה
ולא נוח וכל האחרים
שילכו לעזאזל"...
כחברת
קיבוץ ותיקה שכל
חייה הורגלה להתחשב
באחרים ולהעמיד
את צרכיה וזכויותיה
בסוף הרשימה, התביישתי
ונעלבתי שזה ביתי
ואלה האנשים איתם
עלי להמשיך לקיים
פה חברה ייחודית
שיש בה התחשבות
ושיתוף פעולה,
עזרה הדדית ו"אהבת
לרעך כמוך".
עדה.
חזרה
לתפריט העלון
רק
שהגשם לא יאכזב
כמו
בכל שנה זוהי עונת
הזריעה והגד"שניקים,
בניצוחו של נתן,
כבר זרעו
13.000 דונם חיטה ובקרוב
ישלימו זריעת עוד
250 דונם חיטה על חלקת
הפרדס שנעקר.
אחרי
הגשמים שירדו השבוע
יתחילו זריעת
2000 דונם אפונה. לא ישאר להם
הרבה זמן להתפלל
לגשם כי עליהם
להכין את שטחי
השלחין עד העיבוד
הסופי אחרי גשמי
דצמבר.
בצוות
עובדי השלחין תחלופה
רבה. טל
ויוגב התגייסו
לצה"ל והגיעה תגבורת
רצינית חדשה/ישנה
- גלעד שני
וניר הימן. התיאלנדים
שאנחנו פוגשים
בארוחת הצהרים
הם עובדי קבלן
שעוזרים, ע"פ צורך,
בעבודות השונות. עכשיו הם
מעשבים בפטרוזיליה.
כמו
בכל שנה אנחנו
מקווים שלפחות
השמים יתחשבו במצבנו
הכלכלי ויורידו
גשמים לרוויה.
הלוואי!
קיבוץ
בראש עיסקי
מזה
מספר שבועות מוצגות
בועדה הכלכלית
שלנו תוכניות עיסקיות
של ענפי המשק, ענפי
השירות ויזמויות
של חברים. ביוזמת יאיר
– רכז המשק הנכנס,
נדרשים הענפים
לארגן את תוכנית
עבודתם ע"פ יעדים,
מטרות, כוח אדם,
ציוד וכיוב'. בעזרת מצגות
ודפי הסבר מציג
כל רכז ענף או יזם
את תוכניתו וחברי
הועדה מעירים,
שואלים ומיעצים. מענין לעקוב
ולחוות את השינוי
התפיסתי, בעיקר
בקרב ענפי השירות,
במעבר מענף צרכני
לנסיון להתנהל
עיסקית.
אם לא להרוויח
אז לפחות להתאזן,
או לצמצם את הפער
בין הוצאות להכנסות.
אין
ספק שהתנהלות עיסקית
נבונה ומיגוון
יזמויות יעזרו
לנו להישרד ולהתקיים
בכבוד. רק
חבל שכל-כך מעט
חברים מעורבים
בדיונים חשובים
אלה. להזכירכם
– דיוני המועצה
הכלכלית פתוחים
לציבור הרחב וסעיפי
הדיון מפורסמים
על לוח המודעות
בעוד מועד.
פסטיבל
הזמר של המועצה
מברוק
לשרהלה שלנו ולמחלקת
התרבות של בני
שמעון על פסטיבל
הזמר המוצלח שנערך,
זו השנה השניה,
באולם הארועים
של משמר הנגב. האולם היה
מלא מפה לפה והערב
היה גדוש במופעים.
עצם
יצירת ערב משלנו,
שכל יוצריו ומבצעיו
הם תושבי המועצה,
הביא קהל אוהדים
מכל הישובים ומכל
שכבות הציבור. גם מדביר
הגיע קהל גדול
לעודד את להקת
המוסדניקים, את
טהר הזמרת שלנו
ואת שירם של טל
ובועז.
במקום הראשון
זכה השיר – "זה קורא
לי עכשיו" של שיר
ירושלמי מלהב
בביצוע להקת "מבואות
הנגב" שירון
אריה הוא אחד
מנגניה. כל הכבוד
לשרהלה!
רכז
משק פנים מעדכן
· מבצע
לכידת החתולים
טרם נגמר והוא
ימשך עוד כחודש
לפחות. עד
כה נלכדו ארבעה חתולים שמנים
באמצעות שתי מלכודות
שהוצבו בשכונת
"סברה ושתילה". הכוונה להעביר
את המלכודות משכונה
לשכונה.
בעלי החתולים
מתבקשים להמשיך
ולסמן את חתולתם
הפרטית למען לא
תועבר לאגף המשוטטים. חובבי החתולים
מתבקשים לא להאכיל
חתולים משוטטים!
· גיזום ענפים
מסכני חוטי חשמל
שנעשה בשיתוף פעולה
של הנויניקים,
החשמלאים והבנאים
– הסתיים.
את המרזבים לא
ינקו השנה (הפועלים
שוב בסגר) ומי שיכול
מוזמן לנקות בעצמו. בימים אלה
עובדים על טיפוח
הנוי בבית הקברות.
· לאחר
שיבחר הקבלן ויתקבלו
כל האישורים יש
סיכוי טוב שכבר
בשבוע הבא יתחילו
בשיפוץ הכניסה
לחדר האוכל.
גשם
ראשון
עד
כתיבת שורות אלה,
יום ה' בבוקר, ירדו בדביר
רק 4 מ"מ ולפנינו
עוד יומיים גשומים,
על פי התחזית.
ליקטה: עדה.
חזרה
לתפריט העלון
לאביטל
וצביקה
ולכל
משפחת ישנו
מזל
טוב וברכות לרוב!
לנישואי
רונן עם נעמה (בת קיבוץ
רביבים)
אושר ועושר
יחדיו!
ביום
שישי ה- 12.12.03 בשעה 20:30
תתקיים
קבלת
פנים לנישואי רונן
ונעמה
במועדון
לחבר.
כל בית
דביר מוזמן לשמוח
עמנו!
לשחר
מינץ, ליוגב שמיר
ולטל שואף
שהתגייסו לצה"ל
שיהיה לכם
שירות מענין ומאתגר
והעיקר – שימרו
על עצמכם וקצת
גם עלינו!
חזרה
לתפריט העלון
דצמבר הגיע
וחנוכה מתקרב.
אני מקווה שעד
חג האורים יוחזר
לי החשמל למשרד
התרבות.
אני אוביל את
צוות חנוכה שמתחיל
להתארגן, וכל נכונות
לסייע או להצטרף
תתקבל בברכה. אולי
עד החג נוכל לחנוך
את מבנה השירותים
החדש שהוצמד לחדר
האוכל, ואת תאי
הדואר ולוח מודעות
חדש, גדול ומסודר
יותר ממה שהיה
לנו עד עכשיו.
בחודשים האחרונים
לא רק פרשו חברים
מוועדת התרבות,
אלא היתה גם הצטרפות.
תחילה, הצטרף אמרי כבר
לפני חודשים רבים,
ולאחרונה נוספו:
אורן, הילה, אפי
וסילביה.
החוג "גופנפש"
עם
הגר לייכט שנדחה
מנובמבר, יפתח
אצלנו בינואר בימי
א'. עוד ניתן להירשם.
זה קרה לאחרונה!
ב- 14.11 הוקרן הסרט
"החתונה היוונית
שלי". ב- 21.11 ארחנו
את אמן האנימציה
בפלסטלינה רוני
אורן שעשה לנו
סדנת יצירה בפלסטלינה.
40 ילדים ו-30 מבוגרים
למדו ונהנו מאד
ליצור חיות מפלסטלינה.
לסיום ראינו סרטונים
קצרים בהם נעשה
שימוש בטכניקה
הזו. תודה רבה לאיריס
בן הרוש שאספה
לנו ספרים אחדים
עם איוריו של רוני
אורן וללב גורין
שהביא אחדים
מפסלי הפלסטלינה
שיצר. כך התאפשרה
תערוכה קטנה לקראת
הערב, על שולחן
העיתונות.
ב- 27.11 שרנו במועדון
הזמר שירים של
פסטיבלי הזמר.
ב- 28.11 צפינו בסרט:
"אדפטיישן".
ב- 5.12 היתה לנו
הרצאה על איידס
עם ד"ר קלריס ריזנברג
מנהלת מרכז האיידס
ב"סורוקה".
מה מתוכנן
לדצמבר?
ביום ג' ה- 9.12 תתחיל
במשמר
הנגב סידרת מפגשי
הספרות של המועצה.
האורח הראשון
יהיה הסופר חיים
באר. גם מי שלא נרשם
יכול להשתתף בכל
מפגש בודד שירצה.
ביום ד' ה-
10.12 תתקיים הצגת
המינויים: "מלחמה
על הבית" של תיאטרון
החאן. אומרים שזו
הצגה מעולה, ויש
עדיין אפשרות לרכוש
כרטיס דרך שרהלה
למי שאין מנוי.
ביום ה' ה-
11.12 תתקיים אזכרה
לדוד רוט ז"ל לרגל
יום השנה הראשון
לפטירתו. תחילה
נרד לבית הקברות
בשעה 16:00, ובהמשך,
בשעה 18:00 ניפגש בחדר
האוכל.
בליל שבת ה-
12.12 בשעה 20:30 תתקיים
קבלת פנים לרונן
ונעמה לכבוד חתונתם.
בליל שבת ה-
19.12 (ראשון של חנוכה) נחגוג את מסיבת
החנוכה של החברים.
בשבת ה- 20.12 יתקיים
מירוץ
הלפיד ובסיומו
מיפקד האש המסורתי
שלנו.
ביום ד' ה-
24.12 תתקיים אחה"צ
מסיבת חנוכה ילדים
בניהולו של צוות
חברת הילדים.
ביום ה' ה-
25.12 יתקיים מועדון
זמר בו נארח את
המלחין קובי אשרת.
בליל שבת ה-
26.12 מתוכנן סרט
נוסף.
ביום ד' ה-
31.12 נחגוג את סיום
השנה האזרחית במסיבת
הסילבסטר. יש לצפות
להפתעות. הצוות
של רועי טקו כבר
עובד במלוא המרץ.
שבת שלום
- מושי
חזרה
לתפריט העלון
יש
כתבי-עת רבים:
"מסע
אחר" החדש
מכיל כתבות על חצי האי
קמצ'טקה; על טכניקות
קראטה; על קרקסים
נודדים; על פינות
חמד בשכונת נחלאות
בירושלים. עם מוסף
'מטילים' על החורף
בישראל.
"גליליאו" של
נובמבר, סביב הנושא
רכב העתיד: הרכב
הרב-מנועי.
הגליון
החדש של "זמנים" מוקדש
כולו לנושא שלושים
שנה למלחמת יום
הכיפורים.
"טבע הדברים" עוסק הפעם
בדובים לבנים;
בפארקים פרטיים
בדרום אפריקה;
בטקסס; בגעגועים
לסיני. ובמוספו
'דברים למטייל':
עוד קצת על סידני .
ובאשר
לספרים:
פרופסור
לספרות שאיבד את
משפחתו בתאונת
מטוס שוקע בדיכאון
ומאבד ענין בחיים.
קטע מסרט אילם
שראה במקרה בטלוויזיה
מצליח להצחיק אותו
לרגע, והוא נדחף
לחקור את יצירתו
הראינועית של יוצר
הסרט ולכתוב עליה
ספר. ברומן
של פול אוסטר: "ספר האשליות".
ריצ'רד
גאראיי
הוא איש לילה.
בלילה הוא חושף
את זהותו המינית.
בלילה קל לו להתבטא.
מלחמת פוקלנד מאפשרת
לו להביא לידי
ביטוי את הבריטיות
אותה ירש מאמו. רומן חזק,
אמיץ ונוגע ללב
של הסופר האירי
בן זמננו קולם טוייבין
(מחבר 'מגדלור'): "סיפור הלילה".
יותם,
גבר כבן ששים, עוסק
למחייתו בתרגום של שירה יוונית
עתיקה. כשהוא מרגיש
שעורכת חדשה מתנכלת
לו, הוא יוצא למסע
נקמה… בספרו
החדש של אהרן מגד: "נקמת יותם".
"גיבורים
ונואשים" הוא אלבום
חדש ומהודר שיצא
לכבוד שישים שנה
למרד גטו וארשה.
הוא מכיל חומר
היסטורי מתומצת
על תולדות המרד, ותמונות
שנאספו מארכיונים
שונים בארץ ובחו"ל,
שרובן לא פורסם
עד כה בארץ.
קובץ
קטן הכולל מבחר
מייצג ראשון בעברית
מסיפוריו הקצרים
של אחד מענקי-הרוח
בספרד המודרנית – מיגל דה אונאמונו: "משנאה לרחמים".
רומן
על אמנות בתל-אביב
של פעם ותל-אביב
של ימינו: "תופס הגלים" מאת עמוס אריכא.
סיפורים
של מחנכת חברות
נוער בקיבוץ, כל
אחד מהנערים הוא
עולם ומלואו. "שתי מטבעות
זהב" מאת שרה אשל, חברת
קיבוץ חצור הזכורה
היטב להונגרים
שלנו שהתחנכו בחצור.
חזרה
לתפריט העלון